לשנה הבאה תבטיחי לעצמך - ותתחילי לקיים

אני לא זוכרת איפה הילדים בחג. כל חג, כל שנה. זה כאילו המוח שלי מסרב לקבל את האפשרות שייתכן כי הילדים עם אבא שלהם. באופן לא מסתורי בכלל, כבר שמונה שנים שאף אחד מאיתנו לא זוכר אצל מי הילדים היו בפעם הקודמת ואיפה ישבנו בערב חג. ליתר ביטחון ולמען שלמות הנפש, בעלי לשעבר הכין טבלת אקסל עם חגים ומועדים, והיא שמורה אצלי במחשב תחת "המוח שלך נמצא כאן".

זה לא סתם שאנחנו שוכחים. יש דברים שהמוח מתקשה לקלוט, כמו מה אכלתי מהבוקר, כמה כוסות קפה שתיתי (ארבע, והשעה רק עשר!) ואיך שוב אנחנו הולכים לחגוג בנפרד. אני לא מאלה שנכנסות לדיכאון כשהילדים אצל אבא שלהם, אני יודעת שהם עושים חיים, אוכלים כמו שצריך ומאושרים יותר ממני כשאני נועצת מזלג בגפילטע שחובש כומתה כתומה על המצח. עם זאת, עדיין יש תוגה קלה במחשבה שלא נשב לאותו שולחן בבגדים חגיגיים שהולכים להיות מוכתמים במשהו. תמיד יש משהו.

הגעגוע לארוחת חג משפחתית הוא רק געגוע. הזיכרון אוהב לעשות אידאליזציה ולשכוח את הלחץ שכולם יהיו מוכנים בזמן, שלא ניתקע בפקקים, למה אתה נזכר שאתה צמא כשאנחנו באמצע איילון, לא, אי אפשר לעצור לפיפי, שכחנו את המתנה, היא במילא אף פעם לא מרוצה, יופי עכשיו כולם עצבניים חג שמח.

יהיה טוב. בשנה הבאה(צילום: shutterstock)

הבטחה למשהו חדש וטוב

עם כל האנדרלמוסיה שמתלווה אליו, ראש השנה הוא אחד החגים שאני יותר אוהבת, מפני שמעצם שמו יש בו הבטחה למשהו חדש, לשיפור, לשינוי. את הגט קיבלתי כמה ימים לפני כניסת החג וכמה שהייתי גמורה ועצובה, ידעתי שזו מתנת חג לכולנו. מתנה מהסוג שמאפסנים גבוה במדף ואחרי כמה זמן מורידים אותה בזהירות, פותחים אותה לאט ואוחזים בהתרגשות.

ראש השנה הוא הזדמנות לתת לעצמך מתנה שאת יוצרת במו ידייך. כמו בכל מתנות 'עשה זאת בעצמך' הדרך לא תמיד פשוטה, הידיים מתלכלכות או נפצעות, ולפעמים התוצאה לא משהו, אלא אם קוראים לך בתיה הכינותי מראש עוזיאל. אז מה, שום דבר לא מושלם וחוץ ממך גם לאף אחד לא אכפת.

השנה את יכולה ליצור את המתנה שלך בעצמך, לא לחכות שמישהו יגיש לך אותה קשורה בסרט נצנצים ורוד. רק את זו שמסוגלת ליצור שינוי חיובי בחיים שלך – והשינוי לא צריך להיות גדול, (נשואות לא צריכות לקום וללכת), אלא משהו קטן שיניע תהליך גדול ומתגלגל. בשנה שעברה ישבתי על המרפסת וספרתי ציפורים לא נודדות. הסתכלתי על העצים שבינתיים הפכו לבנייני תמ"א ואמרתי לעצמי שהחיים קצרים – ששנה הבאה אני רוצה להרגיש שעשיתי משהו בזמן הזה.

התחלתי במשהו קטן. שום דבר גרנדיוזי. התלבשתי על סרטוני "טד" ששמרתי ב"יוטיוב", וזה נתן לי רעיונות שקשורים לעבודה שלי, חיפשתי סדנה מדליקה ושלחתי את הפרטים שלי לפני שאתחרט או אשכח, התחלתי לקרוא אחד מהספרים שנערמו לצד המיטה, יצאתי לרוץ, כשהמוזיקה של האוזניות מחרישה את הקללות (אני שונאת לרוץ).

להבטיח הבטחות שנשארות בראש זה מיותר, באמת, אין טעם. זה כמו להגיד לעצמך שאת מפסיקה לעשן תוך כדי הדלקת סיגריה. תני לעצמך הבטחה אחת ותפרטי איך את הולכת לממש אותה בפסיעות קטנות. הצעד הראשון יכול להיות להרים טלפון, לשלוח פרטים, לנעול נעלי התעמלות, לקנות צבעים ובד לציור. תעשי משהו שיוצא ממחשבה לפעולה.

החיים לא חושבים אם הם צריכים לזוז קדימה, הם פשוט זזים. אל תישארי מאחור, השנה תהיי לראש ולא לזנב בין הרגליים.

שלך,

גאיה קורן, מחברת הספר גרושה באושר , מנחת סדנאות אני מלכה להעצמת נשים ועיתונאית בידיעות אחרונות.