הדר טבעה בכינרת: "התפילות של עם ישראל יתנו לנו כוח להמשיך"
הדר בת השבע טבעה למוות במי הכנרת בסוף החופש הגדול, והותירה אחריה חמש אחיות ושני הורים, משפחה המומה שעדיין מנסה להתרגל לחיים בלעדיה. "אנחנו לא מבינים למה זה קרה", אומר אביה, "אבל מאמינים שאלוקים ייתן לנו את הכוחות להשתקם"
זה התחיל בטיול משפחתי של סוף החופש הגדול ליד הכנרת. משפחת בר-כתר - נטע ודוד ההורים, בנותיהם, דודים ובני דודים וסבתא וסבא, יצאו להשתכשך במי הכנרת, לבלות ולשמוח ביחד לקראת סיום החופש הגדול.
הדר תכולת העיניים נולדה רביעית מתוך שש בנות המשפחה. לפניה נולדו אלה, הבכורה, בת ה-15, כרמל בת ה-12 ורוני בת ה-10, וצעירות ממנה מעיין בת ה-4 וחצי ושחר בת השנה וחצי.
הדר נולדה בראש חודש, ומכאן בחרו הוריה בשמה - הדר, ה' דר, בקרבת ה', שמזכיר את "המלך בשדה". ילדה חייכנית ושמחה, חברותית ואוהבת להצטלם. קשר מיוחד היה להדר עם שחר, אחותה הפעוטה, שאך לפני חודש החלה לדבר והמילה השלישית אחרי "אבא" ו"אמא" הייתה "הדר".
קראו את הידיעה שפורסמה אחרי האסון:
הדר בת ה-7 טבעה בכנרת: "הילדה שניצחה על הכול"
האסון
מתקפת פרכוסים שהיא חוותה בעת ששהתה בתוך המים גרמה להדר, שרק שבוע לפני כן חגגו לה שבע שנים, לאבד את הכרתה. דוד, אביה, ניצל את כישוריו כחובש בצבא והחל בפעולות החייאה. כבר מקטנותה סבלה הדר מפרכוסים שלוו בחום, אך הבירור הרפואי המקיף שערכו לא העלה דבר. בשנה האחרונה תדירות הפרכוסים פחתה ונראה היה שעם השנים התופעה תחלוף לחלוטין.
נטע, אם המשפחה, תפסה מיד שמדובר בסיטואציה קשה במיוחד, ולקחה את חמש בנותיה למקום מרוחק מעט, הושיבה אותן עם הגב למקום האירוע וביקשה מהן להתפלל עבור אחותן.
המסוק שנחת במתחם לקח את הדר כשהיא מונשמת וללא הכרה, שם ניסה הצוות להחליט לאן לפנותה. בביה"ח פורייה אין יחידה לטיפול נמרץ לילדים, אז אולי לרמב"ם? "עוד לא יודעים", נאמר להוריה. לבסוף, בשל אי יציבות מצבה של הדר, הוחלט להטיסה לבית החולים זיו בצפת.
למרות שהיה מקום ישיבה ליד הטייס, לא אפשרו לדוד להצטרף וללוות את בתו. לא מובן. מתסכל. מה יעשו כעת בני המשפחה? עם כל ההלם והלחץ והבלבול נזכרו בקרובת משפחה שגרה ליד צפת, אספו את הציוד במהרה, ואחיה של נטע, ששהה אף הוא בחופשה המשפחתית, לקח אליה את בנות המשפחה. ההורים חשבו לנסוע ברכב אחר. איך ינהגו? האם הם מסוגלים? לא הספיקו להתלבט. אדם שעבר במקום אמר שהוא נוסע לצפת ויקח אותם לבית החולים.
היום, כבחלוף שבועיים ימים מאותו היום, משחזרים ההורים את האירועים ומשוכנעים שהוא לא גר בצפת ואף לא התכוון לנסוע לשם, אלא הסיע אותם במיוחד. ההלם לא אפשר להם לקחת את פרטיו, להודות לו. הלוואי שהיו יודעים מי הוא.
בבית החולים
הנסיעה לבית החולים ארכה 45 דקות לערך, אבל הרגישה כמו שעות ארוכות. ההורים הגיעו לבית החולים זיו בצפת, עם בגדי חוף, קופאים מקור בגלל השילוב של מיזוג האוויר והסטרס הנוראי. הודעת ווטצאפ של האם לחברתה - "תתפללו להדר ללא הכרה ומונשמת" - הועברה בתפוצות שונות וכך נודע הדבר לאחיותיה ולבני המשפחה הקרובים ולכל הישוב. לא כך חשבה נטע לבשר לאחרים. היא לא חשבה על זה. מאותו רגע החלו לנוע שיירות של משפחה וחברים מחבל לכיש לצפת, עם חום, תמיכה, חיבוק, וכן - גם בגדים.
הוריה של הדר היו מרוצים מכך שהועברה ל"זיו". "בית חולים בוטיק", הם אמרו. טיפול מעולה ויחס אישי נפלא. נטע, שחשבה לבקש להחזיר את בנותיה, אחיותיה של הדר, לבית המשפחה בדרום, מודה לעובד הסוציאלי שייעץ לה להשאירן בקרבת מקום. כך יכלה לראותן כשיצאה מבית החולים להפסקה קלה. כך התאפשר לה להסביר להן על מצבה של הדר אחותן ולתווך להן אותו. החיבוק לבנות נתן לה ולדוד הרבה אנרגיות וכוח להמשיך ולשאת את השהות בבית החולים.
נטע ודוד, עייפים ומתוחים, עוברים טלטלות בין מתח וחרדה לאמונה ותקווה. בהדרגה הבינו השניים את המציאות הקשה - שאין זרימת דם למוח. בהדרגה הם הבינו את המשמעות, ואף הודו לצוות הרפואי על כך שאפשר להם יום נוסף שבו יוכלו להכיל ולעכל את המצב עד לזימון הוועדה לקביעת מוות מוחי.
"סידרו לנו מקום לישון בבית החולים, ובלילה הייתי מתעורר, יושב לידה, מלטף מנשק ובוכה", סיפר דוד. "הזמן הזה", הוא אומר בדיעבד, "עזר לי להפנים את המצב החדש ואפשר לי להיפרד מהדר".
נטע, גננת במקצועה, לקחה את בנותיהם, אחיותיה של הדר, להיפרד ממנה. היא אפשרה להן לבחור אם לעמוד במרחק מסוים ממיטתה או גם להתקרב. הדר נראתה שלווה, כמו ישנה, ויפה יפה.
קבלת ההחלטה לתרום איברים
לאחר שנקבע מוות מוחי ועלתה שאלת תרומת האיברים, "זו הייתה עבורי ההחלטה הקלה בחיים", אומר דוד. הוא הביט בעיניה של נטע אשתו, וחילופי המבטים ביניהם הספיקו לו לומר כן. שניהם רצו בכך. "במקום שאין חיים אנחנו נוסיף חיים", אמר דוד בדברי ההספד על קברה הטרי של בתו. "הטרגדיה עוררה לבבות, מכל הארץ שמענו שמתפללים עלייך", ונטע, האם, השלימה: "כמה התפללנו, כמה קיווינו, אך הפעם תפילותינו לא נענו. אני בטוחה ויודעת שהתפילות הרבות לא הלכו ריקם והן אלו שייתנו לנו את הכוח להמשיך הלאה".
הרב מאיר נהוראי, רבה של משואות יצחק, ליווה את המשפחה בבית החולים, וכתב: "אמנם כלי חרס שנשבר אין לו עוד תקנה וכך הם חיי האדם, שאין להם תקנה עוד בהסתיימם. אולם ההחלטה האמיצה של דוד ונטע בר-כתר לתרום את איבריה של הדר בתם הפכו את כלי החרס השבורים לדבר שיש בו ממש". והמשיך, "בערב שבת פרשת 'כי תצא', בעת יציאת הנשמה, החליטו ההורים להביא חיים לעולם. בדרך זו לימדו אותנו נטע ודוד ערבות הדדית ואהבת אחים".
חותמים עכשיו:
לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן
כאב, כוח ואמונה
הרבה כאב והרבה כוח נשמעו מדברי הוריה של הדר. ביום השני לשבעה סימס לי דוד: "באים כל-כך הרבה אנשים, אני מתפלל שכל ההשתלות עברו בהצלחה". כשהשבתי כי המושתלים מחלימים כמצופה לשלב של אחרי ההשתלה, הגיב: "איזו בשורה משמחת, הלילה נישן הרבה יותר טוב, רק בגלל זה". נדיר לקבל תגובות כאלו ממשפחות בשלב כל כך מוקדם לאחר האובדן.
גם יואב, אביה של נטע וסבא של הדר, הביע בהספדו כאב, כוח ואמונה: "אנחנו, המשפחה המאוחדת, נמשיך לחיות, נבכה, נתמודד ונחזק האחד את השני, ונמשיך בדרך החיים עם הזיכרון שיהיה נצור בלבנו".
בתום השבעה
פגשתי את נטע ודוד שעות אחדות לאחר שחזרו מבית העלמין בתום השבעה. ישבנו שלושתנו ליד השולחן, ועליו קערת ענבים סגולים, פרי גפנים מאדמת המקום. סוף-סוף רגע לבד, לעצמם, לאחר שבוע מחבק ואוהב של המוני אנשים. הם רצו להתחבר לעצמם ולרגשותיהם, להרגיש את הבית, את הבנות, לגעת בחיים החדשים.
שוחחנו על השינה, המצב הגופני, המחשבות והרגשות ועל תופעות שונות שמלוות מצבי טראומה ושכול פתע. הבנות כבר רוצות לחזור למסגרות. הבוגרות ביטאו חששות של כל אדם מבוגר - להגיע בפעם הראשונה לבית הספר או לעבודה. לא רוצים שיסתכלו עלינו, שיגידו, שידברו, שירחמו. רוצים שיתנהגו כלפינו כרגיל.
בת הארבע וחצי שאלה את אמה אם מותר לצחוק, והסתנן גם הומור ציני שכזה, שעכשיו יהיה יותר מקום באוטו. הומור הוא מנגנון משחרר, ומי שיודע לעשות בו שימוש, יפיק גם תועלת לצורך אתנחתא רגשית.
ראש השנה מתקרב
תקופת החגים קרבה ובאה. דוד ונטע מתרגשים ויודעים עד כמה האובדן של הדר יתעצם ויתחזק בתקופה זו. ראש השנה נחשב במסורת היהודית ליום המלכת האלוהים על האנושות, וכן נחשב ליום הדין, בו נדון האדם על השנה שעברה, ונקבע מה יארע לו בשנה הבאה.
"אנחנו לא מבינים למה זה קרה, אנחנו עצובים וכואבים על לכתה של הדר", מספרים ההורים, "אבל יחד עם זאת אנחנו מאמינים שהכול זה מאת אלוקים והוא זה שגם ייתן לנו את הכוחות להשתקם".
היכן שיבחרו בני המשפחה להיות בחג, הדר תהיה איתם, בלבם, בזיכרונותיהם, בכל נימי נפשם. לעולם.
ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות
לפנייה לכתב/ת 
