הפסיקו להיות היסטריים - הילדים לא עשויים מצמר גפן
יצאנו מדעתנו. איבדנו את זה לגמרי. בנינו עבור הילדים שלנו עולם סטרילי, ממוגן, בועתי, מנותק, הזוי, ואחר כך אנחנו לא מבינים איך גדל פה דור מבוהל, מפונק ועצל. אז תרגיעו, בחייכם. החיים זה לא צמר גפן. הילדים שלכם לא עשויים מזכוכית. ובניגוד למה שאתם חושבים, אין לכם שום שליטה אמיתית על חייהם
הם בריאים. שמחים. חזקים. חכמים. מצחיקים. וכמהים לעצמאות. אז איך יכול להיות שהם תקועים שעות מול הטלוויזיה, המחשב, או הסמארטפון? איך יכול להיות שהם נראים לנו חסרי אונים לחלוטין? איך יכול להיות שהם מרגיזים אותנו כל כך? ואיך יכול להיות שאנחנו בגילם היינו מבלים שעות בחוץ, משחקים, מטפסים, קופצים, זריזים, משוחררים ולא חוששים להיפצע?
כי אנחנו לא ההורים שלנו. כי אנחנו הורים היסטריים. לחוצים. מסרסים. פחדנים. אנחנו לוקחים אותם לבית הספר במקום שיילכו קצת ברגל. אנחנו חוששים בכל פעם שהם רוכבים על אופניים בשכונה. אנחנו לא נותנים להם לנסוע באוטובוס למרכז העיר. אנחנו לא מאפשרים להם להיכשל במבחנים ושוכרים להם מורים פרטיים. אנחנו יושבים כל ערב מול המשוב ונחרדים מכל הערה של המחנכת. אנחנו מחסנים אותם נגד כל דבר שזז ונבהלים בכל פעם שהם נשרטים, או נופלים, או חוטפים מכה, או בוכים. ואם זה היה תלוי בנו, היינו מציבים מצלמות בכל כיתה או גן ילדים, רק כדי לבדוק כל כמה דקות אם הם בסדר.
אז מה הפלא שהם לא יוצאים מאזור הנוחות? מה הפלא שהם פאסיביים? מה הפלא שהם מתעצלים לקום? מה הפלא שהם לא נוקפים אצבע בבית? לקחנו מהם את האחריות, אז הם חסרי אחריות. ביטלנו את הרצון שלהם, אז הם לא עצמאיים. כרכרנו סביבם, התחנפנו אליהם, הפכנו אותם לאלים, אז הם מנצלים אותנו ובזים לנו בסתר ליבם. ולא זזים כמעט בכלל. זוכרים כמה אנחנו היינו בתזוזה? אז הם לא. למה שיהיו? את הכל אנחנו מביאים להם, עושים להם, נותנים להם, משקיעים בהם. הם רק מקבלים. כל הזמן.
תפסיקו לעטוף אותם ואז להאשים
ואנחנו ממשיכים לעטוף אותם ולהאשים אותם, ללטף אותם ולהטיף להם, לרוץ בשבילם ולייבב כמה הם בטלנים, מבלי להביט במראה ולראות שהכל מתחיל בנו. אנחנו דוהרים במכונית שלנו עד לצפון הארץ לחלץ אותם מהטיול לצופים כי הם פוחדים לישון מחוץ לבית. וכשיילכו לצבא, נתקשר למפקד שלהם ונציק לו ללא הרף כי אולי חטפו אלרגיה. ואחר כך מה? שיחת טלפון שבועית לרקטור באוניברסיטה? אין לנו גבולות. אז גם להם אין. פאקט.
ההורה של המאה ה-21 הוא הורה חרד. הוא רואה בעולם סביבו מקום מסוכן. בכל שכונה עלול להימצא פדופיל. בכל מעבר חצייה עלולה להתרחש תאונת דרכים. ובכל מגרש משחקים עלולה לקרות נפילה שתוביל לאשפוז בבית חולים. בבית הספר השכונתי שלנו, למשל, אין שום מתקני משחקים, לא נדנדות, לא גזע עץ להלך עליו ולא סולם מתכת לטפס עליו, כי זה נורא מסוכן והביטוח לא ישלם אם יקרה משהו. מהגינות הציבוריות הוציאו את החול כי הוא מזוהם. וחייבים הצללה מעל כל מתקן, כי הילד, אוי ואבוי, עלול להיכוות מהשמש.
בקיצור, יצאנו מדעתנו. איבדנו את זה לגמרי. בנינו עבורם עולם סטרילי, ממוגן, בועתי, מנותק, הזוי, ואחר כך אנחנו לא מבינים איך גדל פה דור מבוהל, מפונק ועצל. אז תרגיעו, בחייכם. החיים זה לא צמר גפן. הילדים שלכם לא עשויים מזכוכית. ובניגוד למה שאתם חושבים, אין לכם שום שליטה אמיתית על חייהם. כן, הם עלולים להיפגע. לא, לא תוכלו לעשות כלום כדי למנוע את זה. זה אבוד מראש. אז תרגיעו.
הורים יקרים, איך הילדים שלכם ילמדו משהו על אחריות ועל עצמאות אם אף פעם לא תתנו להם ליפול, להתרסק, לכאוב, או לפחוד? איך הם ילמדו לחוות את גופם, את עורם, את השרירים שלהם, אם הם כל הזמן נוסעים באוטו או רובצים מול מסכים? אם אתם רוצים שזה ישתנה, אם אתם רוצים לראות אותם מלאי אנרגיה, אז תגידו להם שאתם סומכים עליהם, ותראו להם שאתם סומכים עליהם, ותשחררו אותם.
הם ישרדו. הם יקומו. הם יישארו בחיים. וירגישו סוף סוף את ההרגשה הנפלאה הזאת של ניצחון. כי רק מי שמתגבר בעצמו על כל פחדיו הוא ווינר אמיתי. תנו להם את ברכת הדרך. תנו להם לצמוח. תנו להם לחיות.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
