ירדנה כמעט מתה מסרטן - כי פחדה ללכת להיבדק

"בבקשה, רק אל תכעס עלי". זה מה שחזרתי ואמרתי לכל רופא שראה אותי אז, לפני כחמש שנים, כסוף סוף אזרתי אומץ, שנייה לפני שנהיה מאוחר מדי, ופניתי לעזרה רפואית. "רק אל תכעסו עליי שהסתובבתי עם גוש בשד במשך שלוש שנים תמימות בלי להגיד לאף אחד".

הפרצוף של רופא המשפחה כשהוא ראה את מצבי, של הרופאים בחדר המיון, ואפילו של הרדיולוג בבדיקת האולטרסאונד - הביעו את הדאגה שניסיתי במשך שנים להדחיק ולהדוף.

ולמרות הכל, ככה חייתי במשך שלוש השנים שחלפו מהרגע שבו הרגשתי בגוש קטן בשד. משננת לעצמי שלי זה לא יקרה. שלי זה לא קרה. אני מהפחדניות שסירבו להיבדק, שאמרו לעצמן שזה משהו שיחלוף, וגם כשהגוש גדל הייתי משוכנעת שזו ציסטה, וגם כשהוא כבר כאב ללא הפסקה, האמנתי שזו בסך הכל דלקת.

בחרתי לחיות. ירדנה נאמן

פחדתי מרופאים, ובעיקר פחדתי מהפחד. והפחד המשיך לשתק אותי עד שהגעתי לגיל 47, כשהכאבים כבר הכריעו אותי, כאבי תופת שגרמו לי להרגיש שאינני יכולה כבר לנשום, ופניתי לרופא שלי.

הביקור אצל רופא המשפחה הסתיים במבט מבוהל והפניה מיידית לבית החולים, שם, בתוך יממה, כבר עברתי סדרת בדיקות ומפגש עם כירורג שד, שהעריך שהרע מכול הוא בהחלט אופציה ריאלית במקרה העגום שלי.

"בבקשה, רק אל תכעסו עלי", לא הפסקתי להגיד באותם ימים לכל הסובבים אותי, כי הרגשתי שאני אשמה. שלא דאגתי לעצמי כשהגידול עוד היה קטנטן, אך לחלוטין מורגש. היום כמובן, כמו מחלימות רבות, אני מטיפה לכולן לא לחכות - וללכת להיבדק. לא רק לאלו אשר במשפחתן קיימת היסטוריה של המחלה, אלא לכל אישה, בשגרה ומדי שנה.

היום אני יודעת שבקלות זה היה יכול להסתיים במחלה מפושטת, וכנראה שכבר לא הייתי כאן כדי לספר. זכיתי לקבל הזדמנות נוספת לחיות, ועל אף הדחייה האינסופית בפנייה לעזרה רפואית, בדרך נס המחלה שהתגלתה אצלי לא התפשטה בגוף והייתה נתיחה.

המועדון המפוקפק של הסרטן

כל מי שקיבלה בשורה קשה שכזו ונכנסה למועדון המפוקפק של הסרטן, מכירה את ההרגשה ואת תחושת הפחד. אני זוכרת את היום שבו בן זוגי קיבל טלפון והגיע במהרה הביתה, בעיצומו של יום עבודה, לבשר לי שאנחנו צריכים ללכת לבית החולים כי הגיעה התשובה של הביופסיה.

אני גם זוכרת את המפגש עם הרופא, האחות, העובדת הסוציאלית ושאר אנשי הצוות שבו התבשרתי שאני חולה בסרטן. בעיקר אני זוכרת שהמחשבה הראשונה שעברה בראשי באותה פגישה היא עד כמה אני בת מזל על שהשגתי, טעמתי ו"עשיתי חיים" בחיים האלה, הכל במטרה להתנחם מעט מהמציאות האלימה שנחתה עלי.

באופן פרדוקסלי, הפחד ששיתק אותי כל אותן שנים, שניהל אותי ומנע ממני לפנות לרופאים, התפוגג לחלוטין לאחר ההבנה שאני נכנסת למאבק על עצמי, והפעם אני אהיה זו שאנהל אותו. מאותו הרגע לקחתי אחריות על החיים שלי, באופן האינדיבידואלי שבו אני רואה ותופסת את החיים.

לא הייתה מוכנה להתפשר על איכות החיים. ירדנה (צילום: אפרת נמרוד)

נשים שמחלתן מתגלה בשלבים מוקדמים יחסית של המחלה, מה שמוגדר כשלב 1 או 2, הן אמנם בעלות סיכויים גבוהים להחלמה, אך גם במקרה כזה הדרך אליה היא ארוכה ורחוקה מלהיות פשוטה: ניתוח לכריתת השדיים, שחזור, פגיעה בדימוי העצמי, בנשיות, במיניות, צלקות מבחוץ ומבפנים לכל החיים, חששות מהלא נודע, וכמובן טיפולים לא פשוטים שיש לעבור גם אחרי הניתוח כדי להקטין את הסיכון לחזרה של המחלה.

עם גידול של 8 סנטימטרים, ואחרי שהוא הספיק לקנן בתוכי שלוש שנים, גם אני עברתי סדרת בדיקות מקיפה ולמרבה המזל, וגם למרבה הפתעת הרופאים, שמחתי לגלות שהמחלה נותרה ממוקדת ולא פלשה לשאר הגוף.

במרוצת השנים מאז אבחון המחלה הספקתי לעבור כריתה של שני השדיים, שחזור, והסרה של בלוטות הלימפה והשחלות. אלו תהליכים לא פשוטים בלשון המעטה, גם אם הכרחיים. היום, כחלק מחברותי בעמותת "גם אני", אני מלווה נשים רבות ומקסימות שמתמודדות עם המחלה ורואה עד כמה התהליך הכירורגי של הסרת השדיים, שחזורם, והצלקות שנשארות לנצח - קשה לעתים לא פחות מהטיפולים וההתמודדות עם המחלה עצמה. אני מנסה לתת להן כוח ושואבת השראה יומיומית בחזרה.

לאהוב את החיים

מעבר לחשיבות האבחון המוקדם וההתמודדות עם המחלה, אני תמיד אדגיש, בפני כל אישה ואישה, את החשיבות להיות מעורבת בתהליך קבלת ההחלטות בטיפול. מבחינתי הצומת המשמעותי היה דווקא אחרי הניתוח והסרת הגידול. בפגישה עם האונקולוג הבנתי שלאור המאפיינים של הגידול שלי עלי לעבור טיפולים הורמונליים, אך בנוסף גם מספר סבבים של טיפולי כימותרפיה.

אני אוהבת את החיים, משתדלת ליהנות מהדברים הקטנים ולחוות עוד ועוד חוויות חדשות. אחרי כל מה שעברתי רק רציתי שיניחו לי לחיות וסירבתי בתוקף לשמוע על האפשרות שאיכות חיי תיפגע משמעותית. לכן קל להבין למה הדחף הראשוני שלי כששמעתי את המילה "כימותרפיה", היה להיתקף בהלה ובעתה.

להיות מעורבת בתהליך קבלת ההחלטות. הכי חשוב(צילום: shutterstock)

הקשבתי לאונקולוג בכובד ראש, אך ניסיתי לומר: לא עוד. נעמדתי על רגליי האחוריות כי רציתי כבר לבחור בחיים ולחזור לחיים מלאים ופעילים של אחרי המחלה. מנגד, הבנתי שהאונקולוג רוצה בטובתי.

בתקופה ההיא האונקולוג הציע לי אלטרנטיבה שבדיעבד שינתה את כל מסלול הטיפול שלי. הוא הציע לבצע בדיקה (קוראים לה "אונקוטייפ" והיא קיימת היום בסל הבריאות) שבודקת את מאפייניו של הגידול שהוצא בביופסיה הראשונית - עד כמה הוא אלים ועד כמה גדולים סיכוייו להרים ראש שוב - ומייצרת תוצאה שקובעת אם מומלץ לעבור טיפולי כימותרפיה כדי לנסות ולהשמיד את הגידול לחלוטין או שניתן לחסור את הטיפול עתיר תופעות הלוואי ולהסתפק בסדרה ההכרחית של טיפולים הורמונליים.

מול עקשנית כמוני, האונקולוג שלי הציע לי "דיל": נבצע את הבדיקה, אבל אם התוצאה שתחזור תהיה גבוהה, כלומר תצביע על כך שאני ברמת סיכון גבוהה, אני איעתר לטיפולי הכימותרפיה ללא תנאי. כמסוכם, ביצעתי את הבדיקה והיא נשלחה לארה"ב למספר ימים. לשמחתי הרבה, ולמרות שהיה לי גידול גדול ועל אף הסקפטיות של הרופאים, הבדיקה חזרה עם ציון משוקלל נמוך מאוד, כזה שמנבא שאפשר בהחלט לפסוח על הטיפולים הכימותרפיים שכה ניסיתי להימנע מהם.

עד היום אני מוקירה תודה לעצמי על כך שהתעקשתי. השנים שחלפו והסיפורים שנחשפתי אליהם מהחברות בעמותה גם חידדו לי עד כמה אבחון נכון של המחלה באמצעות בדיקה מקיפה, הוא שלב קריטי בדרך לקבל את החיים בחזרה.

סוף סוף בחרתי לייצר לעצמי שמחות

האופן שבו האינפורמציה החשובה הזו יכול להשפיע על בחירת הטיפול והתאמתו לכל חולה עשוי לשנות חיים. עצם ההחלטה, וההבנה שאין באמת סיבה של ממש שאעבור גם טיפולים כימותרפיים, סייעה לי לחזור לאט ובזהירות לחיים מלאים, טובים לא פחות מאלו שהיו לי לפני הסרטן.

מניסיון החיים שלי אני מבינה היום שאסור לתת לפחד לנצח. ללכת להיבדק, להיות מעורבת בכל החלטה כדי לקבל את הטיפול הטוב ביותר ולחסוך את זה שאין בו כל טעם.  

תמיד אמרתי שהצרות של החיים באות אלינו מעת לעת גם מבלי שנעשה דבר, אבל את השמחות בחיים - לכל אחד מאיתנו יש את הכוח ליצור בעצמנו. מבחינתי, גם אחרי הדרך הקשה, הטעויות והמחיר ששילמתי, הצלקות הפיזיות והנפשיות, סוף סוף בחרתי לייצר לעצמי שמחות. גם בבחירות שעשיתי כדי לקבוע עבורי את הדרך הנכונה ביותר בטיפול במחלה, וגם היום כשאני מסתכלת, בריאה, במבט לאחור.