הסיוט שלא מדברים עליו: ארוחת חג משפחתית

שוב ערב חג. שוב לנסוע אל ההורים. שוב לפנות לרחוב המוכר. שוב למצוא חנייה. שוב לעלות במדרגות. שוב לצלצל בפעמון. שוב השלום המזויף. שוב החיבוק המאולץ. שוב השיחות השטחיות. שוב האוכל הפושר. השתיקות המביכות. המבטים לתקרה. המרחק שהולך וגדל. התהום שנפערה ביניכם. מתי יעברו השעתיים הללו. מתי יפסיק להיות לכם לא נעים מהם. רק ללכת משם. לגמור עם זה כבר. לסיים את ההצגה. ולחזור הביתה. איזה סיוט.

ערב חג הוא הזדמנות להיפגש, להתקרב, לחוות אינטימיות, להרגיש אושר, לדעת מעל לכל ספק שיש מי שאוהב אותך, תומך בך, אכפת לו ממך, שהוא תמיד יהיה שם, גב, משענת, עוגן. אבל בבתים רבים הערב לא יחייכו באמת, ולא ישמחו באמת, ולא יתחבקו באמת, או לא יתחבקו כלל. בקושי ידברו. בקושי יביטו בעיניים. בקושי ייתנו לרגשות להיות שם. ורק ירצו שכל זה כבר יחלוף.

לעוד טורים של אבישי מתיה

בבתים הללו כל חג הוא חג העמדת הפנים וכל ליל שבת היא הצגת יום שישי. כולכם מגלמים שוב את אותם התפקידים באותו מחזה שמוצג בפעם המי יודע כמה. האב המתוסכל. האמא העמלנית. האח המוצלח. האחות הרווקה. ילדת הסנדוויץ' שכולם מטיפים לה. הדודה שלא מפסיקה לרכל. והסבתא שזיכרונה גווע. אותן עקיצות. אותן בדיחות עבשות. אותו כאב. אותו תסכול. אותו ריק. אותו חלל. בגלל הדברים שלעולם לא נאמרים. בגלל הפצעים שאף פעם לא מגלידים.

קשר משפחתי או שקר משפחתי?

מתי הקשר המשפחתי הפך לשקר משפחתי? זה לא קרה בין לילה. זה תהליך ארוך של התרחקות. אתם לא אשמים. באמת שלא. התרחקתם כי כבר לא יכולתם לסבול את הביקורת, את האכזבה, את האשמה. את הכיווץ בבטן. את המחנק בגרון. את המועקה המתמשכת בכל מפגש ומפגש. ההורים שלכם ישלמו הערב, גם הערב, את מחיר ההזנחה הרגשית. שוב תגבו מהם תשלום על כך שנטשו אתכם כשהייתם זקוקים להם יותר מכל. הכאבים שחוויתם פעם הפכו לכעס, הכעס הודחק, היה לטינה, והטינה ייצרה מרחק שנראה כעת בלתי עביר.

יום הכיפורים כבר עבר, אבל חשבון נפש אפשר לעשות בכל יום. תשאלו את עצמכם בכנות: נניח שלא היתה קירבת דם ביניכם, האם האנשים הללו היו חלק מחייכם? האם הייתם מבלים איתם בכל סוף שבוע? ובכל חג? האם הייתם טורחים להרים אליהם טלפון? נכון, הם משפחה. אז מה. האם זה נותן להם זכות לבקר אתכם, לתקוף, להעליב, לנדנד, לאיים, לא להבין אתכם, לא להתעניין בכם, או רק להחמיץ פנים. כמו מסיבה שאיש לא בא, כמו טיול שנתי שמוכרח להסתיים באסון, אתם חוזרים מדי שבוע או שבועיים או בחגים למקום הפשע, רק כדי לגלות ששום דבר לא השתנה ולשקוע באותו מפח נפש כבד ואיום.

אז הנה, הביטו בחייכם המבוזבזים. עוד חג חלף. עוד סוף שבוע עבר. רק התבגרתם קצת, רק הזקנתם מעט, רק הסבל נמשך. אם לא תעצרו את זה. אם לא תיקחו פסק זמן מהם. אם לא תפסיקו לשחק את המשחק. אם לא תגידו להם שנמאס לכם, שאין לכם כוח להעמדת הפנים, שאתם רוצים אהבה, ותובעים אהבה, וכמהים לאהבה, כי מגיעה לכם אהבה. כי כואב לכם. כואב לכם נורא. אם לא תאמרו להם את האמת, תמשיכו לחיות בשקר. תמשיכו לסבול. תמשיכו לפנות לרחוב שבו הם גרים כשהלב שלכם צונח ומיאוס מתפשט באיברים. זה לא מגיע לכם. זה גם לא מגיע להם.

חג שמח.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת