זה הזמן לחיות את הילדות שלא הייתה לנו
הילדות שלנו לא היתה ממש שמחה. פספסנו את השנים הכי יפות שלנו כי הן היו שנים מגעילות באמת. מי בכלל רוצה להיזכר בהן? אז עכשיו, כשאנחנו גדולים, עצמאיים ומודעים, אנחנו יכולים להשלים את כל זה. אז למה אנחנו לא עושים את זה?
לרוץ כמו משוגעים ברחובות. לדהור בצעקות לתוך המים. לרכוב בלי ידיים על אופניים. לקפוץ בתוך הבוץ. לשכב על האדמה ולספור כוכבים. להיכנס לים כשהכל חשוך מסביב. לשחק כדורגל שעות במגרש הישן. לטפס על עצים. להשתולל. לשמוח. להתפקע מצחוק. להאזין למוסיקה עד שהפטיפון חורק. להתנשק עם המלכה של הכיתה מתחת לשמיכה. לאהוב עד כלות הנשימה. לחיות. כמו פעם. כשהיינו ילדים. זה היה כל כך כיף. חבל שאיבדנו את זה.
איבדנו את מה? זו לא הייתה באמת הילדות שלנו. ההורים שלנו לא הרשו לנו לצאת עד מאוחר. ונזפו בנו כשהיינו חסרי אחריות. וצעקו עלינו שנפסיק להרעיש. וסחבו אותנו ממשחק כדורגל מלהיב ביום שישי בערב אחרי שהשמש כבר שקעה.
הילדות שלנו לא היתה ממש שמחה. הם היו עסוקים בעצמם ואנחנו הרגשנו בודדים. סבלנו מקוצר נשימה. או מדימוי עצמי נמוך. הגוף שלנו הביך אותנו. היינו ביישנים נורא. אף בת לא הסתכלה עלינו. פספסנו את השנים הכי יפות שלנו כי הן היו שנים מגעילות באמת. מי בכלל רוצה להיזכר בהן?
למה אנחנו לא עושים את מה שאנחנו רוצים?
היינו שמנים מדי. או רזים מדי. או נמוכים מדי. או גבוהים מדי. קראו לנו משקפופרים. התעלמו מאיתנו. הציקו לנו. לעגו לנו. השפילו אותנו. הכניסו לנו מכות. הרסו את חיינו. ולא היה לנו עם מי לדבר עם זה. ולא היה לנו זמן ליהנות מהחיים. לעשות שטויות. להיות ילדים.
אז עכשיו, כשאנחנו גדולים, עצמאיים ומודעים, אנחנו יכולים להשלים את כל זה, להשלים עם זה, להשלים עם עצמנו, לעשות ככל העולה על רוחנו, להגשים את כל המשאלות, את הפנטזיות הכי כמוסות, לרוץ, לדהור, לרכב, לקפוץ, לשכב, להשתולל, לשמוח, לשתוק. ולא לעצור יותר אף פעם לעולם.
אז למה אנחנו לא עושים את זה? אנחנו כבר גדולים. אנחנו כבר יכולים. אנחנו לא חסרי אונים. עזבנו את הביתה. שכרנו דירה. מצאנו עבודה. אנחנו מפרנסים את עצמנו. יש לנו כסף. אנחנו חופשיים. העולם מונח לפנינו. והוא עדיין יפה ומלהיב ומלא אפשרויות. נדמה לי שהוא אפילו קטן יותר מאשר פעם. אפשר להגיע לכל מקום, באינטרנט, או במטוס, או במכונית. להכיר אנשים חדשים. לחוות מקומות חדשים. לשנות את החיים. להתחיל אותם מחדש.
אז למה אנחנו ממשיכים לחיות חיים בינוניים, משעממים, מתסכלים, עצובים? למה אנחנו ממשיכים לחיות את החיים שהועידו לנו הורינו ולא את החיים שחלמנו עליהם כשהיינו ילדים? מה עוצר אותנו? מי עוצר אותנו? אתם כבר יודעים את התשובה מזמן. אבל לא עושים כלום בעניין.
לחוסר האונים שלנו יש אינספור הסברים, תירוצים ומלים נרדפות - "השלמה", "ויתור", "פשרה", "בגרות", "להיות ריאלי", "להפגין אחריות". ככה אנחנו מסרסים את עצמנו. ככה אנחנו בולמים את עצמנו. ככה אנחנו מונעים מעצמנו לטעום את העולם בביסים גדולים. ככה לעולם, אבל לעולם, לא נהיה באמת מאושרים. נמשיך לגסוס לאט לאט, יום אחר יום, לילה בעקבות לילה, אל הזיקנה, מחוסר אונים רגשי אל חוסר אונים פיזי. אם לא נתעשת. אם לא נתנער. אם לא נחליט שאנחנו רוצים, סוף סוף, להיות ילדים.
זה ממש קל. זה הרבה יותר קל מאשר להיאבק בעצמנו. עצמו את עיניכם, פירשו את זרועותיכם, ותנו לעצמכם לעוף. לשוט. לחוות. להיות. כתבו את המשאלות שלכם, את כל הפנטזיות הכי כמוסות, את כל הרעיונות הכי מטורפים, חלקם מיידיים, אחרים דורשים השקעה, ותתחילו להגשים אותם. מפחיד? קשה? בלתי אפשרי? אלה הסיפורים שאתם מספרים לעצמכם כבר שנים. אבל, אתם יודעים, חיים פעם אחת. ואין פתק החזרה. ואין דבר נורא יותר מאשר להביט לאחור ולספור את ההחמצות שלנו.
אז רוצו כמו משוגעים ברחובות. דהרו בצעקות לתוך המים. רכבו בלי ידיים על אופניים. קפצו בתוך הבוץ. שכבו על האדמה וספרו כוכבים. היכנסו לים כשהכל חשוך מסביב. שחקו כדורגל. או כדורסל. או משחקי קופסה. תנו לעצמכם רישיון להשתולל. הזדמנות לשמוח. זמן להתפקע מצחוק. מקום להאזין למוסיקה. ואל תפסיקו להתנשק עם האישה שאתם אוהבים. זה כל כך קל. אמרתי לכם.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
