"חליתי במלנומה - והאופניים הצילו את חיי"

עושה חשק: כך נראה מסע הרכיבה בהשתתפות גיל פרס בשנה שעברה:

מה עובר בראש של אדם כשהוא מגלה שנותרו לו בין שלושה לארבעה חודשים לחיות? השקיעה בדיכאון, ההתבוססות בשאלה "למה דווקא אני?", הפחד המשתק – כל אלו הן קרוב לוודאי התגובות האינסטינקטיביות העיקריות, ובצדק.

כשבחור חביב בחלוק לבן מבשר לך ששלושה גידולים בגודל של כדור טניס (כל אחד) נוצרו לך בריאות, נדמה כי לא נותר עוד הרבה לעשות מלבד לתת לתגובות הללו להשתלט עליך. לי היה מזל. הסביבה שלי אפשרה לי להדוף אותן, ונתנה לי את הכוחות להתמסר למאבק בסרטן העור וגם לנצח אותו. אך היה לי עוד מזל – האהבה הגדולה שלי, רכיבה על אופניים – הצילה את חיי.

אני בן 53, נשוי באושר ואב לשלושה ילדים נפלאים. יחד אנחנו מהווים לדעתי את המודל למשפחה ישראלית מאושרת. במקצועי אני משמש כיו"ר דירקטוריון ומנהל במספר חברות. את השגרה הבורגנית נהגתי לשבור בעזרת רכיבה על אופניים. תחביב הרכיבה התחיל כשהייתי בן שמונה ואבא קנה לי את הזוג הראשון שלי. משם התפתחתי לרכיבות שטח, ולאחר מכן למסעות אופניים על כבישי ישראל יחד עם קבוצת הרכיבה "500 וואט".

הרכיבה הצילה אותו. גיל פרס

לפני שמונה שנים גיליתי נקודת חן מוזרה במצח. בדיקה אצל רופא עור גילתה שמדובר בסרטן העור מסוג מלנומה. למזלי, בזמנו הגילוי המוקדם אפשר לי להסתפק בהליך כירורגי וחיי המשיכו במסלולם. אבל שנים לאחר מכן, בזמן שהשתתפתי במסע רכיבה שנתי, הרגשתי שגופי בוגד בי.

זה היה מסע שכולל 700 ק"מ בהשתתפות רוכבים ממנעד רחב של גילאים - החל מ-14 ועד 56, שרוכבים כתף אל כתף במשך שלושה ימים מהגלבוע ועד אילת. זו הייתה השנה השלישית שבה השתתפתי במסע המאתגר והפעם, למרות שהייתי כבר בכושר שיא, התחלתי להרגיש רע.

מיד לאחר המסע ניגשתי לרופא המשפחה שאבחן את התסמינים כברונכיט או דלקת ושלח אותי הביתה עם מרשם לאנטיביוטיקה. לאחר שדבר לא עזר, וגם שבועות מאוחר יותר עדיין לא הצלחתי לעלות בחזרה על האופניים – הבנתי שייתכן שאותה מחלה, זו שגילויה המוקדם הציל אותי – חזרה.

בלילה הראשון של האשפוז שכבתי במחלקה באי ודאות מוחלט. ידעתי שיש לי משהו בריאות, אבל לא ידעתי מה. באותו לילה לא יכולתי לישון. צעדתי הלוך ושוב במסדרון המחלקה כמו ארי בסוגר, תוך כדי שיעול בלתי פוסק. באותו לילה קיבלתי את ההחלטה שלא משנה איזו בשורה אני מקבל, אני מנצח את הצרה הזו. למחרת, תוצאות הבדיקה אישררו את מה שכה חששתי ממנו אך לא העזתי לדמיין.

שבע שנים חלפו, ואותו תסריט חוזר על עצמו - אך הפעם בגרסה הנוראה מכל. בפגישה שבה בישרו לי ולאשתי שאני מאובחן בסרטן עור גרורתי, מצאתי את עצמי חד, קשוב ומוכן למלחמה. אוקי, אז אני חולה, וגידול סרטני בריאותי "יושב" על צינור האחראי על אספקת האוויר לגופי. עכשיו – איך אני מנצח את זה?

הקצב המהיר של הגידול, כסנטימטר בחודש, הציב אותנו במרוץ נגד הזמן. הרופאה הציעה לי לקחת חלק בניסוי קליני לקומבינציה אימונותרפית חדשה הכוללת את הטיפולים אופדיבו וירבוי, ויצאנו לדרך.

החלטנו לא להגיד לילדים

תחושת חוסר האונים שכרוכה בהתפשטות של גוף זר בגוף היא בלתי נסבלת. במהלך תקופת הטיפולים הרגשתי שאני חייב להילחם בגידול גם בכוחות עצמי. קיוויתי שאם אעמיס יותר מדי על הגוף, אגרום איכשהו לגידול הזר ליפול מעצמו. ניסיתי לקרוע אותו מתוך הגוף שלי, לכן חזרתי לרכוב למרות מצבי הירוד, אך כמובן ללא הצלחה. אחרי 200 מטר ראיתי שחור בעיניים - וכמעט התעלפתי.

הרגשתי חוסר אונים, אבל החברים עזרו

למרות הטלטלה הרגשית, התעקשתי להמשיך ולשמור על שגרת חיים נורמלית. לצד הבשורה הקשה על התקדמות המחלה והסיכוי הנמוך לשרוד אותה, קיבלנו החלטה קשה - למנוע מילדיי את ההזדמנות לעכל את משמעות המחלה - פרידה מאבא.

בחרתי למנוע מהם את ההתמודדות עם מחלה סופנית שמאיימת לגזול מהם את אביהם, את הטלטלה שעלולה לצלק אותם במשך כל חייהם, ולתת צ'אנס למאבק שלי, לפני שאני משתף גם אותם. בינתיים הם, שידעו שאני חולה אך לא היו מודעים לחומרת המחלה, לא הצליחו להבין למה אני מתאשפז לעיתים כה תכופות, למה שוב אבא פספס את הקידוש עם המשפחה.

כשהמוות חי לידך כל הזמן

בתקופה הראשונית של הטיפולים ובגלל השיעול המטורף התחושה התמידית הייתה שאני חי ליד המוות. השיעול ליווה אותי לכל מקום, גם במהלך השינה. בניגוד לחולי אסטמה, שלהם יש משאף, לי רק נותר עם כל התקף לאגור את שארית כוחותיי, ולהיאחז בתקווה שגם החנק הזה יעבור. עם כל התקף שיעול נאבקתי במחשבה שגידול אימתני, שרק הולך וגדל, מבקש לסגור את צינור הנשימה שלי ולנתק אותי מהחיים.

נהנה מכל הטוב של העולם, ובעיקר מהילדים. עם הבן יפתח

אחד מעמודי התווך שחיזקו אותי במאבק הייתה קבוצת הרכיבה שלי, שהיוותה עבורי משענת לצלוח בעזרתה את התקופה הקשה של המאבק בסרטן, ומעבר לרצון הטבעי של כולנו לחיות, היא הציבה עבורי את היעד לחזור ולרכוב.

במהלך רוב חיי הבוגרים ניהלתי משטר תזונה דיאטטי ונמנעתי ממתוקים ומאכלים עתירי קלוריות. אחד הדברים הבולטים שהשתנו בחיי עם גילוי המחלה היה הוויתור הזה. במהלך שלושת החודשים הראשונים לטיפול שחררתי כל רסן ועברתי להתמסרות לכל מאכל שאליו השתוקקתי, בעיקר מתוקים, ללא חשבון.

הגוף הגיב בהתאם ועליתי עשרה קילוגרמים. למזלי, אחד היתרונות ברכיבת אופניים הוא שזהו ספורט אתלטי שמתאים גם לכבדי משקל. בניגוד לריצה, שמי שלוקח בה חלק חייב להיות עם אחוזי שומן נמוכים וקלי משקל, אחרת הריצה עלולה להסב לגופו נזק כמו בעיות פרקים וכאבי גב.

שום רגע אינו חוזר שוב

היום הגידול שלי נעלם לחלוטין וחזרתי לחיים. אני מנצל כל רגע, נהנה מכל הטוב שיש בעולם ובעיקר מילדיי. למדתי להעריך ולהוקיר את משפחתי ואת הזמן שלנו יחד, אני מסתכל על העולם באופן הרבה יותר פתוח ולא חושש כמעט מכלום, יודע להעריך גם את הדברים הפשוטים – לקום מהמיטה, לנשום.

אני מסתכל על הטווח הקצר. אחרי שהבנתי שלא לעולם חוסן אני מסתכל על החיים שלי בטווחים הרבה יותר קצרים, בעיקר מבחינת תכנוני העתיד. חי את הרגע, נמנע ככל הניתן מעימותים כי שום רגע אינו חוזר שוב. זו הכרה שלא הייתה בי לפני המחלה, והיום אני מבין שזו גם המתנה שהמחלה העניקה לי.

המאבק שלי בסרטן לימד אותי שהגוף שלנו מאותת לנו כל הזמן, רק צריך להקשיב לו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בכאבים או תופעות לא מוכרות על פני העור. אל תוותרו על ביקור אצל רופא העור אחת לשנה, גילוי מוקדם של סרטן העור יכול להציל חיים. 

קבוצת הרכיבה "500 וואט" והעמותה הישראלית לסרטן העור יקיימו בין ה-15 וה-18 בנובמבר מסע רכיבה, מהגלבוע ועד אילת, שיוקדש להעלאת מודעות לסרטן העור