את חיה בשבילם. מתי תתחילי לחיות בשביל עצמך?

הם התבגרו. גדלו. עזבו את הבית. אולי כבר נישאו. והקימו משפחה. אבל בשבילך הם עדיין הילדים שלך. ואת ממשיכה לדאוג להם. להתרוצץ בשבילם. להעניק להם את כל כולך. מבשלת להם אוכל ושולחת בקופסאות. שומרת על הנכדים בכל פעם שהם יוצאים לבלות. תומכת בהם כלכלית בזמנים קשים. את העוגן שלהם, האוזן הקשבת, הגב, הקיר, הנשמה הגדולה. ומה איתך? כן, מה איתך?

האישה שאף פעם לא חשבה על עצמה. האישה שתמיד חשבה על אחרים. שתמיד נתנה לאחרים. שתמיד עבדה בשביל אחרים. האם הם ידעו להעריך את זה? האם הם אמרו לך אי פעם תודה מכל הלב? האם הם הוקירו אותך על כל מה שעשית ועדיין את עושה עבורם? האם הם עשו גם בשבילך כפי שאת עשית בשבילם? ומה איתך? כן, מה איתך?

את לא יודעת מה זה לנוח. את רצה יותר מדי. את מזניחה את עצמך בריאותית. את דואגת להם. את לבד. את לא מצליחה לפתח זוגיות מאז שהתגרשת, והאמת שגם לא באמת מנסה. כשאת לא אצלם, או איתם, את מעדיפה להסתגר בבית ולבהות בטלוויזיה או לקרוא ספר במיטה, ופעם בכמה זמן לשבת עם חברה בבית קפה. הנכדים הם כל עולמך. את מתעניינת בשלומם מדי יום. את נהדרת. את נפלאה. אבל את עדיין צעירה. החיים עוד לפנייך. הגוף כמה למגע, לתשומת לב, לאהבה. למה את מוותרת לעצמך? למה את מוותרת על עצמך?

לעוד טורים של אבישי מתיה

גם לך מותר לחיות

כי ככה חינכו אותך. כי ככה גדלת. עם המסרים המיושנים והמדכאים הללו שהמטבח שייך לך, והכביסה היא באחריותך, וגידול הילדים הוא עלייך, כי הבעל צריך להביא פרנסה ואת עזר כנגדו. אז עבדת בשלושת רבעי משרה או רק בחצי או בכלל לא, ורצת לקחת אותם מהגן, והכנת להם צהריים, וישבת איתם על השיעורים, ודאגת לכל מחסורם, וויתרת על אהבה, וסתמת את הפה, והתרחקת ממנו, והיית לבד כל כך הרבה שנים גם כשלכאורה היית איתו ביחד, ורק אחרי שהם עזבו את הבית העזת להיפרד ממנו ולהתחיל לחיות. אבל לזה את קוראת חיים?

זה נכון, קשה מאד לשנות הרגלי חיים אחרי גיל 40, 50, 60. במשך שנים ארוכות התרגלת לכך שאין לך את עצמך. כי עצמך היה שייך להם. כי עצמך נתן ולא קיבל. כי עצמך היה מטושטש, אבוד, מחוק. את ביטלת את עצמך. לפעמים גם השפלת את עצמך. והיום, מול השוקת השבורה שנקראת חייך, את ממשיכה לברוח החוצה אליהם במקום להתבונן פנימה לתוך עצמך ולשאול: אז מה עכשיו? ובעיקר: מי אני? מה אני רוצה? מה יעשה לי טוב?

האם את בכלל רוצה לחולל שינוי בחייך? או שאת פוחדת מזה פחד מוות? האם כבר הפנמת שאת חופשיה? שמותר לך לחיות? שאף אחד כבר לא יכול לנהל אותך? האם את מוכנה להפסיק לברוח מעצמך? האם את מוכנה להתחיל ולצעוד בנתיב הזה שהוא שלך, לגמרי שלך, רק שלך? האם את מוכנה לשחרר אותם? ולשחרר את עצמך?

הם יסתדרו. הם כבר ילדים גדולים. אל תשתמשי בהם כתירוץ לא לחיות. אל תטילי עליהם את הפחד שלך מאכזבה, מנטישה, משברון לב נוסף. הלב שלך מספיק גדול, מספיק חזק, מספיק מיומן, הוא יוכל להכיל את הכל. הוא רוצה, כל כך רוצה, להרגיש. לחוות. לפרפר מהתרגשות.

צאי מהבית, תתחילי לחיות. מותר לך לחיות. מגיע לך לחיות. הגיע הזמן. כבר מזמן.

מוקדש באהבה לכל האימהות ששכחו את עצמן בדרך.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת