הגיע הזמן להפסיק לפחד מהצלחה

לא יודעת להתנהל עם כסף. לא יודעת לעשות טבלאות אקסל. באופן תמוה מוניתי לכהן כוועד הבית והדיירים ההמומים נאלצים לרדוף אחריי כדי לשלם. תשאלו אותי כמה הרווחתי החודש, כמה בזבזתי – באמשלי, אין לי מושג.

אני רואה את השורה העליונה במצב החשבון, אם היא סבבה לי אני נרגעת. זה מסוג הדברים שאני לא נוטה להשוויץ בהם, כי זה יושב אצלי על משבצת הילדה שקיבלה 80 בבגרות במתמטיקה שלוש יחידות אחרי בונוס. יש אנשים שזה ייראה להם ציון סבבה, אבל עבורי זו הייתה שואה קטנה, לא יכולתי לשאת עיניי מהבושה.

המחשבה שאני גרועה במתמטיקה ליוותה אותי מהילדות, מאותו רגע עכור שבו המורה למתמטיקה בכיתה ט' צייר על הלוח חץ עם שתי כנפיים שמצביע לדלת ואמר לי "את! קומי!" – ועד ממש לא מזמן.

בדיעבד אני רואה ב"מורה" ההוא את התפוררותה של מערכת החינוך, אבל עדיין יכולה לטעום את המבוכה שאחזה בי.

זה קטע, כי מתמטיקה הוא אחד המקצועות שאני הכי אוהבת. גרועה בזה, אבל אוהבת. איך זה יכול להיות? בדיוק כמוכם, זמרים חובבים חסרי קול, שמרעידים את חדרי הקריוקי, בדיוק כמו אכלני עוגות שלא מסוגלים לאפות, בדיוק כמו אנשים שנושמים עיצוב אבל קונים באיקאה.

אין כישלון - יש משוב לצמיחה

היום אני מבינה שמתמטיקה עבורי מסמלת את המשפט "אתה יודע מה שאתה לא יודע" – וזו מחשבה מנחמת, שהופכת את הידיעה שאני לא מספיק טובה להבנה שאני לא חייבת להיות הכי טובה. פעם חשבתי שאני חייבת להיות הכי טובה בהכל – בלימודים, עם חברות, באיך שאני נראית, בעבודה.

הייתי שוטפת כוסות לפני ששתיתי מהן, לא נכנסת למיטה אם הסדין לא מיושר. היום תנו לי חצי סדין שהשתחרר מהמזרן ואני גם ישנה וגם מתעטפת בו.

האו.סי.די הזה, השאיפה למצוינות, היו בעוכריי, מנעו ממני לעשות כל כך הרבה דברים, כי כשאת פרפקציוניסטית ברור שלא תצליחי, מפני שאין דבר כזה מושלם.

פרפקציוניזם זו מילה שאין מאחוריה כלום – כמה שלא תמתחי, תשאבי, תגדילי, זה לא יהיה הדבר האמיתי, וגם הטבעי הוא לא מושלם. הרצון להיות הכי טוב הוא הכי לא טוב, הוא תוקע, הוא לא מאפשר תזוזה ומוביל לחוסר סיפוק. כל מי שאומר לעצמו "רק לאחרים יש מזל", זה בגלל שהוא לא מנסה או מתייאש.

כמות הפעמים שאני לכאורה נכשלתי היא עצומה – מזוגיות ועד קריירה – אבל רק בשנותיי המאוחרות למדתי שאין כישלון אלא משוב לצמיחה. הייתי במערכות זוגיות שממש רציתי שיצליחו, אבל הן היו שעורי מתמטיקה בשבילי – הדברים לא הסתדרו לי, למרות שאהבתי. בכיתי קצת, אבל בחורה צריכה לדעת במה היא יותר טובה (בבגרות בלשון קיבלתי 100).

אנחנו כל כך מפחדות שיגלו שאין מאחורינו כלום במקום לתת סיכוי קלוש שיש הרבה מלפנינו, והפחד הזה משתק. את הספר "אני מלכה גרושה באושר" כתבתי במשך כמה שנים ויכול להיות שהוא היה מעלה אבק במגרות המחשב שלי, אם לא היו אומרים לי "את טסה לסבב הרצאות באמריקה וחייבת ספר".

תוך חודשיים היה ספר על המדפים בחנויות, ותוך שבועיים מרגע שיצא אזל והודפס במהדורה נוספת. תשאלו כמה ספרים מכרתי? כמה תמלוגים אני מקבלת? כמה עלה לי לשלוח ספרים בדואר? ובכן, אין לי מושג, אבל מה שיש לי זה יועצת עסקית ואנשי מקצוע שיודעים בשבילי.

שאלתי פעם פסיכולוג למה אני יושבת על הר כביסה מול הטלוויזיה במקום לקפל אותו חמש דקות. "דוקטור זה מציק לי", בכיתי לו, "הערימה כל כך גבוהה שאני יושבת עליה, הראש שלי נוגע בתקרה והרגליים מתנפנפות באוויר, אי אפשר לראות ככה טלוויזיה".

הדוקטור הקשיב והסביר: "החוכמה היא כל פעם לעשות קצת, אבל המוח שלך תופס את זה כעבודה משעממת, אז את לא עושה בכלל. בגלל שאת יודעת ש"צריך" זה מציק לך, אני מציע שתרפי מהעניין, וכשלא תהיה לך ברירה תעשי את זה".

זאת, אגב, הסיבה שאני אוהבת שחברים מודיעים "עוד עשר דקות אנחנו אצלך". בעשר הדקות האלה אני מתקתקת בית למגזין בניין ודיור. אולי לא יודעת להתנהל עם כביסה (וכסף), אבל מזיזה הרים כשהמוטיבציה הנכונה דופקת בדלת.

שלך,

גאיה קורן, מרצה ומנחת סדנאות להערכה עצמית , מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות