4 בבוקר בחניון הריק, ממרר בבכי, מרגיש אפס
לכל אחד מאיתנו יש לפחות רגע אחד כזה בחיים. הרגע שבו אתה מרים ידיים. הרגע שבו אתה מוותר. הרגע שבו אתה מרגיש חסר אונים, בודד ואבוד אבל לפעמים צריך ללכת הרבה זמן בחושך מתוך האמונה שבסוף יבליח האור
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. ישבתי לבד במכונית. החניון היה ריק. אני לא זוכר אם הרדיו היה פתוח. ומה ניגנו שם. ולפתע התחלתי לבכות. בכי מר, עמוק, סוחף, כואב ומיואש, התפרץ מתוכי כמו צינור ביוב שהתפוצץ באמצע הרחוב, בכי של גבר שאיבד הכל, שנשבר לו מהכל, שנמאס לו מעצמו, שלא יודע מה לעשות עם עצמו, שמביט על חורבות חייו למרות כל מאמציו לתקן את השברים, שחווה את עומק התהום אליה נפל, שמבין לאן הידרדר, שרואה כמה הוא עלוב, שמרגיש כמו חתיכת אפס.
ולא יכולתי לעצור. ולא היה אכפת לי יותר מכלום. הדמעות שטפו במורד הלחיים. נתתי לגופי לקרוס, הנחתי ללסת להישמט, אספתי את פניי בכפות ידיי ובכיתי עד שזה נגמר, השמש עוד לא עלתה, ואני נסעתי, מבויש ונכלם, הביתה. הייתי בן 41. היתה לי משפחה. אישה, ילד ותינוקת. והייתי צריך איכשהו לפרנס אותה. אבל מבחינה כלכלית הייתי כישלון מוחלט. מגרד אלפי שקלים בודדים מדי חודש. לא יודע איך לעשות כסף מהכישרון שלי. לא יודע בכלל מי אני. מה אני רוצה. לאן אלך מפה. בפתח העשור החמישי לחיי התגלגלתי למקום עלוב ובזוי שגרם לי בחילה עמוקה. ישבתי במכונית, מול אותו בניין, ובכיתי על עצמי.
הרגע בחיים בו אתה מרים ידיים
לכל אחד מאיתנו יש לפחות רגע אחד כזה בחיים. הרגע שבו אתה מרים ידיים. הרגע שבו אתה מוותר. הרגע שבו אתה מרגיש חסר אונים, בודד ואבוד, ומתייפח כמו ילד קטן. השמיים שמעליך שחורים. ובלבך שוכנת האפלה. זהו הרגע שבו אתה נבחן. זו צומת הדרכים שעלולה להבדיל לעיתים בין חיים ומוות. האם תאמין למה שאתה מספר לעצמך, שאין שום תקווה, שאין עתיד, שאין למה לייחל, ותצלול לתוך התוהו - או שתתעשת, תתנער, תיזכר מי אתה, מה אתה שווה, תבקש עזרה, תקבל תמיכה, תייצר בהירות לעצמך ותמצא את הדרך לצאת אל האור.
לכל אחד מאיתנו יש את משפטי ההרס שהוא מאמין להם. את ההוכחות המוצקות לאפסיותו ולחדלונו. ואת ההורים או המורים שאמרו לו, כבר כשהיה ילד, שלא ייצא ממנו כלום. ובאמת, באורח פלא, לא יוצא ממנו כלום. הוא סובב לו בעולם ולא יודע מי הוא באמת ולמה נועד ומדוע הגיע לכאן. הוא בוחר בעבודה הלא נכונה, או הנוחה, או הבטוחה, או הקלה, ומוכיח לעצמו, שוב ושוב, שהוא כלום. אבל זה לא נכון. הוא פשוט רחוק מעצמו. הוא בוחר מתוך חוסר בטחון, ולכן אין בטחון בחייו. וכל עוד לא יעז לצאת מתוך הקונכייה, לחשוב מחוץ לקופסה, להקיף את עצמו באנשים שיתמכו בו ויעודדו אותו, הוא ימשיך לשקוע בבוץ ויחשוב שככה זה בחיים ושאין לו מזל ושזה גורל. זה לא. יש דרך אחרת. יש חיים אחרים. יש מוצא.
לפעמים צריך ללכת הרבה זמן בחושך מתוך האמונה שבסוף יבליח האור. אותו לילה היה חשוך. וגם לילות רבים אחריו. שרדתי בעבודה ההיא חודשים ספורים עד שחליתי ונטשתי. אחר כך אמצא עבודה אחרת. אחר כך אבא ימות. אחר כך אלמד אימון. וחיי ישתנו לחלוטין. לפעמים אני נזכר ברגע הזה, רגע השפל של חיי, לפנות בוקר, לבד, בחניון הריק. לא כדי להפחיד את עצמי. אלא כדי להעריך את עצמי. איך חילצתי את עצמי משם, איך המשכתי ובטשתי בקרקע, נחוש, עקבי, מעריך את עצמי, מאמין בעצמי, כפי שאני מעריך ומאמין בכל מתאמן ומתאמנת שמגיעים לחדר העבודה שלי. כפי שאני מעריך ומאמין בכל אדם שקורא אותי עכשיו ומקבל השראה לחולל שינוי בחייו. אם אני יכול, גם אתם יכולים. אם אני יצאתי מזה, גם אתם יכולים לצאת. אל תוותרו לעצמכם. אל תוותרו על עצמכם. Yes you can.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
