את לא אשמה, את אימא מדהימה
מה יהיה הסוף עם האשמה הזאת? עד מתי תתני לה לנהל את חייך? לעלוב בך? לגרום לך סבל? לשטוף את מוחך ולשכנע אותך שאת לא בסדר? עד מתי תתני לסובבים אותך לבקר אותך, לשפוט אותך, לא לפרגן, לא להעריך? עד שאת תחליטי לשים לזה קץ
את אשמה. רק את אשמה.
בתשע וחצי בערב, אחרי שהכל נגמר, את קורסת על הספה, מדליקה טלוויזיה ובוהה במסך. הדמויות שממול מתרוצצות ומדברות, אבל את לא שומעת אותן. הגב שלך גמור, הרגליים כואבות והמוח רק רוצה שקט, דממה. עוד יום אימהי עבר. או שלא. כשאחד מהילדים קורא לך "אימא, בואי", את מקללת בשקט, גונחת בשקט, קמה בשקט, ופוסעת אליו, ונותנת לו נשיקה, ומלטפת את הראש, וחוזרת לשקוע בתוך הכלום שנקרא הערב שלך.
את אשמה. רק את אשמה.
שהתאהבת בו. שהתחתנת איתו. שהבאת לו ילדים. ועכשיו הוא עם זאת שאת לא זוכרת איך קוראים לה, ואת איתם, לא מושלמת, איכשהו מתפקדת, גרושה פלוס, פרודה עם מינוס, בלי טיפת זמן לעצמך, אבל עם רגשות אשם מפה ועד לפתח תקווה, אם המושבות. אין לך כוח להרים את עצמך. אין לך כוח לשקם את חייך. אין לך כוח להתאהב מחדש. אין לך כוח לעבור את כל זה עוד פעם. רק שיהיה פה שקט, את מתפללת בינך לבין עצמך, מתה לנשנש משהו מהמקרר, אבל את לא מצליחה לקום, ותוך פחות מחמש דקות, מקופלת איברים, את נרדמת.
את אשמה. רק את אשמה.
שערב אחרי ערב את מוצאת את עצמך באותה התנוחה, על אותה הספה, מותשת, מיואשת, ישנה לבד, עד שרעש פתאומי מהרחוב מפלח את האוויר. באחת וחצי בלילה את מתעוררת בבהלה, נושאת את עצמך למקלחת ונותנת למים לזלוג על הגוף היפה שלך, שלא הרגיש מגע ידו של גבר כבר חודשים ארוכים. את מתמכרת לזרם, עוצמת את עינייך, ואז גם מתפרץ לו הבכי המוכר, הבלתי נשלט, יבבה חרישית של בדידות, חוסר אונים ורחמים עצמיים. בכי של תבוסה.
את אשמה. רק את אשמה.
זה בדיוק מה שההורים שלך חושבים. וגם טורחים לומר לך את זה בכל הזדמנות. "מה את מרחמת על עצמך", גוערת בך אימא. "אמרתי לך שככה זה ייגמר", מכאיב לך אבא. וכשאת מנסה למצוא מפלט אצל החברות הטובות, הן טורחות להזכיר לך שהן הזהירו אותך ממנו כבר אחרי הדייט הראשון. אז את, לבד, מחזיקה מעמד, מתמסרת כל כולך לתפקידך הראשי במחזה שמועלה מדי ערב בסלון דירתך השכורה, אימא, שלושים פלוס, ארבעים במינוס, מחפשת את המפלט בשינה הטובה. ומחר יום חדש. אז מה.
אז מה יהיה הסוף עם האשמה הזאת? עד מתי תתני לה לנהל את חייך? לעלוב בך? לגרום לך סבל? לשטוף את מוחך ולשכנע אותך שאת לא בסדר? עד מתי תתני לסובבים אותך לבקר אותך, לשפוט אותך, לא לפרגן, לא להעריך? עד מתי את תייסרי את עצמך על כל פשלה קטנה וצעקה שנפלטה לך מהפה כשכבר לא יכולת יותר? עד שאת תחליטי לשים לזה קץ.
לא, את לא אשמה. את אימא מדהימה.
העולם משתקף דרך עינייך. ואם את תשני את הדרך שבה את מביטה בעצמך, גם העולם יביט בך אחרת. ואם את תחליטי לאהוב את עצמך, לחבק את עצמך, להעצים את עצמך, הסביבה שלך תפגוש אותך החדשה, אותך הגאה בעצמה, המעריכה את מי שהיא. על מה שהיא.
ויש לך המון סיבות לכך. את אשה עצמאית. יש לך קריירה. ואת אימא במשרה מלאה. ואת מפרנסת יחידה. ואת נותנת את כל כולך לילדייך. ואת בחרת שלא להמשיך ולאמלל את עצמך במערכת היחסים איתו. ועכשיו הגיע הזמן שתתחילי להעניק לעצמך.
כשתחליטי לוותר על האשמה, תוכלי גם לבקש עזרה, תמיכה, עידוד, זמן לעצמך, עם חברות, בלימודים, למען הגוף שלך, ואפילו לשקם את חיי האהבה. כן, האהבה עוד תגיע. היא תמיד מגיעה למי שבוחרת, סוף סוף, להתאהב בעצמה מחדש.
מוקדש לכל האימהות שלפעמים שוכחות כמה הן מדהימות
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
