ילדים, לאימא יש מאניה-דפרסיה. בואו נדבר על זה

ברברה פוזננסקי שנר (50) מקיבוץ משמר הנגב אובחנה כסובלת ממאניה־דפרסיה רק כשהייתה כבר נשואה ואימא. "בכלל לא הייתי מאושרת עם עצמי", היא אומרת. "כשאני נוברת ונזכרת, אני מגלה שמגיל הבגרות אני בדיכאון. היו אירועים שוודאי היו מדליקים נורות אדומות אם מישהו היה ערני בקרבתי".

הסימנים היו קשים. "היו לי הרבה התפרצויות של בכי וצעקות. בזבזתי כסף עד לבלי היכר. פשוט לקחתי כסף וקניתי הרבה מעבר ליכולת הכלכלית שלנו. היו בכי וצעקות גם מול הילדים וגם מול בן הזוג, מצבי רוח בתנודות קיצוניות. דיברתי על אובדנות – לא באמת רציתי למות, אבל היה לי רע וזה היה נראה כמו הפתרון היחיד כשאני שואלת את עצמי מה אני בחיים האלה. היה לי קשה מדי".

ברברה פוזננסקי שנר וילדיה שירן (מימין) ורעות. "תמיד הייתה שם בשבילנו"(צילום: חיים הורנשטיין)

לדבריה, הטריגר למחלה לא היה דיכאון אחרי לידה. "דווקא אחרי הלידות זה לא החמיר", היא אומרת. "עם שירן, הבכור (כיום בן 23), הייתי מאוד מאושרת ונהניתי ממנו, מזה שהוא רק שלי. מצד שני צפו קשיים מהילדות שלי, שלא ידעתי איך להתמודד איתם. היה לי מאוד קשה לחזור לעבוד ברפת ולשים אותו בבית התינוקות, בזמנו כשהקיבוץ היה שיתופי".

לשים את הדברים על השולחן מההתחלה

ואז הגיע הרגע שבו הרגישה שהיא לא יכולה יותר. "היה לי קשה נפשית ופיזית. כמה שאהבתי את הילדים, הנשיאה בנטל הייתה גדולה עליי. פתאום החלטתי שאני מעדיפה להיות לבד ולהתמודד עם הכול בעצמי ולא לחכות שמישהו יעזור לי. הרבה חולי נפש מתלבטים בשאלה מתי לספר לבן הזוג. אישית, אני בעד לספר מההתחלה. צריך לשים את הדברים על השולחן ומכאן להתמודד. הגרוש שלי ביקש שנלך לטיפול זוגי. הוא רצה שנישאר ביחד, אבל הבנתי שזה לא יכול לקרות מבחינתי. המטפלת אמרה לי מפורשות שאני לא בסדר ושהיא לא יכולה לטפל בעניין, כי אני צריכה עזרה פסיכיאטרית".

עוד כתבות בנושא:

החיים עם דודה מאניה ודוד דיכאון. טור אישי

ברוך, חולה במאניה-דיפרסיה: "אנחנו לא מסכנים"

וכך היה. "משם המשכתי לפסיכיאטר, והוא אמר לי שזה מאניה־דפרסיה. לקראת גיל 40 מצאתי את עצמי עם אבחון של מחלת נפש שבחיים לא שמעתי עליה. כולם שומעים על סכיזופרניה, על דיכאון קליני, אבל זה היה מושג שלא הכרתי קודם. זה כרוך בעיקר בעליות וירידות במצבי רוח. רגע אחד אתה בהיי, אבל לא כזה שהוא טוב באמת, אלא כזה שמטריף אותך ובכך גם את הסביבה, ורגע אחרי זה מגיע הדאון. איך שלא יהיה, חייבים לייצב את זה. ניסו לאזן אותי כמה שיותר מהר עם תרופות וזו הייתה תקופה סיזיפית, כי יש כל הזמן ניסוי וטעייה, וכשזה לא הולך רק משתגעים יותר. חמש שנים לקח עד שממש הגעתי לאיזון תרופתי".

"עשה לי טוב שיש לזה שם"

פוזננסקי שנר עלתה לבד מבלגיה בגיל 18 לקיבוץ. "היה לי ברפת תפקיד מאוד חשוב ומאוד אהבתי אותו, הייתי אחראית הבריאות. לפניי לא היו נשים בתפקיד הזה. לאט־לאט המצב שלי הידרדר, ומסתבר שעשיתי אפילו שטויות. נפגעתי כשפיטרו אותי. תמיד הייתי אישה עסוקה ועצמאית וגאה, עשיתי הכול לבד, ופתאום הפכתי לכל כך חסרת אונים. לא הייתי מסוגלת לטפל, לעבוד, לבשל. איבדתי את כל מה שידעתי לעשות".

לאחר האבחון גילתה במשפחת אימהּ דודה ושלושה בני דודים, שני בנים ובת, הסובלים ממאניה־דפרסיה, "וכמה שזה מוזר, זה עשה לי טוב שיש תשובה לכל התחושות המוזרות שלי ולזה שאני לא מרגישה טוב. הנה, מבינים מה זה, יש לזה שם. יש לגיטימציה ואני לא סתם מדמיינת".

"כשהיה מדובר בילדים, הצלחתי להתנתק מעצמי"

היא אם לשלושה: שירן (23), מתקן מערכות מידע, בן (20), חייל, ורעות (17), תיכוניסטית. "באופן מעניין, כשהיה מדובר בילדים הצלחתי לעשות ניתוק מעצמי. אין לי הסבר לזה. הילדים שלי הם כל עולמי. הם האוויר שאני נושמת והלב שלי שפועם. כשזה קרה לי, הושבנו אותם אבא שלהם ואני כמו שעשינו כשהתגרשנו. הסברנו להם שאני חולה ומטופלת, והם הבינו".

זה דורש לא מעט פתיחות ואומץ.

"אני מאוד מאמינה בזה. ברגע שההורה פועל מול הילד שלו בכנות וביושר, הוא מצליח לגייס אותו ומשיג את שיתוף הפעולה שלו. לא דרשתי מהם דבר, אבל באופן טבעי הם עזרו יותר. הם היו עצמאיים, הלכו למכולת, קנו מה שצריך והתחברו ביניהם. שירן לקח על עצמו להיות הגבר בבית, ואני לא אומרת שזה טוב, אבל זו הייתה יוזמה יפה שלו".

עבור שירן התקופה ההיא לא הייתה קשה במיוחד. "אני זוכר רק חלק מהדברים כי גם אני הייתי יחסית קטן", הוא מספר. "גדלתי לתוך מציאות שבה אימא נוטלת תרופות. אני זוכר את האשפוז, אני זוכר רגעים שבהם הייתה עצבנית, אבל מבחינתי זוהי הילדות, ובכל השלבים שאימא עברה היא תמיד הייתה אימא עבורי והייתה שם בשבילנו".

בן היה אז בן 7. "אימא הרבתה להסתגר בחדרה, אפילו שלושה ימים ברצף, ולכן היינו יותר אצל אבא", הוא אומר. "זו התמודדות, ובוודאי שזה השפיע לי על הילדות. אימא שלא מתפקדת זה משהו שמשפיע, והיה משקל של אחריות עליי ועל אחי הגדול".

רעות, המכונה "תותי", הייתה בגן כשהמחלה פרצה. "אני לא זוכרת משהו חריג, בגלל שלא הכרתי שום דבר אחר. זו הייתה אימא שלנו וזו הייתה התנהגותה".

חשוב לשתף את הילדים

לברברה יש עצה חד-משמעית למי שאובחנה אצלו מחלת נפש. "קודם כול לא להתבייש, כמו שלא מתביישים עם מחלות פיזיות. לאחד יש סוכרת ומזריק אינסולין, ולנו יש מחלה ויש תרופות. אם זה קורה למישהו עם ילדים, אני ממליצה להיות כנים ופתוחים איתם. אם יש מסר שאני באמת רוצה להעביר הלאה, זה שכשיש להורה מחלת נפש או כל התמודדות אחרת, חשוב ביותר לשתף את הילדים ולערב אותם. הילדים מבינים שמשהו קורה ואם לא מספרים להם, הם מאשימים את עצמם וזוהי קטסטרופה עבורם.

"חשוב שירגישו חופשי לדבר על כל דבר, ומתוך ההסברים והשיח איתנו הם הופכים למשתפים. הילדים שלי הם חלק מכל מה שקורה איתי. כשהם עצובים או כשמשהו מטריד את הילדים שלי, הם תמיד מדברים איתי בגילוי לב".

במי נעזרת? 

"מייד אחרי האבחון קישרו אותי עם עובדות סוציאליות של 'ח.צ. שיקום בקהילה', והן מאוד עזרו ותמכו בי. אבל הדבר הכי משמעותי מבחינת התמיכה היה ועודנו קיומם של הילדים שלי. הנוכחות שלהם עשתה לי המון".

את חרדה לשלום הילדים? 

"בוודאי. בעיקר אני שמה עין על הבת שלי, כי יש יותר נטייה לחלות אצל בנות. היא אומרת לי 'את חופרת, אימא', ואני אומרת לה 'הלוואי שמישהו היה חופר לי בגילך', זה היה מונע הרבה בעיות בעתיד".