פשוט תחליטו שאתם בוחרים באהבה
האהבה תלויה בכם. רק בכם. אהבה זה לא רגש. אהבה זה רצון. אהבה זו בחירה. אהבה זו החלטה. אתה מתאהב בה כי אתה רוצה להתאהב בה. את אוהבת אותו כי את רוצה לאהוב אותו. אבל כדי לאהוב צריך לשחרר את מה שלא עובד. את מה שמייסר. את מה שמתסכל
בכל פעם שאביב גפן שר על מקסיקו, אני חושב עליה. היא טסה לשם בדצמבר, באמצע הרומן שלנו, לחמישה שבועות. פעם בשבוע חיכיתי לטלפון שלה משם. לא היה אז סלולר, לא היה אז סקייפ, רק שיחות לונג דיסטנס נואשות מוקדם בבוקר.
היא הייתה דקה ויפה ושנונה. הכרנו בערב שירה שהנחיתי. בדייט הראשון נסענו ליערות הכרמל. רציתי להגשים איתה את כל הפנטזיות שלי, בניתי סביבה סיפור אהבה, כל כך רציתי שזה יצליח. ואז היא חזרה ממקסיקו. ואז היא אמרה לי: "אני אוהבת אותך, אבל לא מאוהבת בך". ואז זה נגמר. סגרתי את הטלפון. ואמרתי לעצמי: די. עד כאן. לא עוד. מגיע לי משהו הרבה יותר טוב.
נשבר לי. ממנה. ומכל האחרות. מכל אלה ששיחקו בי. שהתלבטו לגבי. שלא ספרו אותי. שלא ידעו להעריך איזה דבר טוב יש להן ביד. נמאס לי מהשקרים. מההתחמקויות. ממפחי הנפש. משברון הלב. מהשנים האבודות של המרוץ המתסכל אחרי בחורות מבולבלות שלא יודעות מה הן רוצות מעצמן ונשים מניפולטיביות שעסוקות במאבקי כוח. באותו רגע כבר לא אהבתי אותה יותר. כעסתי. פשוט כעסתי. יצאתי מדעתי. יצאתי לחופשי.
זה היה אחד הרגעים המכריעים בחיי. הרגע שבו בחרתי להשאיר מאחוריי את העצב, את הצער, את הפחד, את הדרמה, את הריגושים הזמניים, את הביטול העצמי, את הרומנטיקה הפתטית. את הכמעט. את הבלתי אפשרי. את השירים הנוגים. את הדמעות הזולגות מול חלון רטוב בחורף. את כל מה שמוכרים לנו, בסרטים, בספרים, בשיחות, כ"אהבה".
אז לא, זאת לא אהבה. כי אהבה זה לא כאב. זה טוב. זה שמח. זה מחייה נפשות. זה הדבר שגורם לנו לקום בבוקר שמחים ונותן לנו אנרגיה לכל שאר היום. זה הניצוץ בעיניים והחיוך בזווית הפה. ואם אין לכם את זה, אז אין לכם אהבה. אתם חיים בסיפורים שאתם מספרים לעצמכם, אבל אתם לא חיים באמת. ואם לא תבחרו לוותר על כל הרע הזה, לא תקבלו טוב. הוא פשוט לא יגיע.
והאהבה תלויה בכם. רק בכם. אהבה זה לא רגש. אהבה זה רצון. אהבה זו בחירה. אהבה זו החלטה. אתה מתאהב בה כי אתה רוצה להתאהב בה. את אוהבת אותו כי את רוצה לאהוב אותו. אבל כדי לאהוב צריך לשחרר את מה שלא עובד. את מה שמייסר. את מה שמתסכל. את מה שהוא לא אתם. כי אתם יודעים, אתם יודעים היטב, מה נכון בשבילכם. מה מתאים לכם. אתם רק צריכים להודיע את זה לעולם. והעולם יקשיב. ויביא לכם בדיוק, אבל בדיוק, את מה שאתם רוצים. וצריכים. וזקוקים לו כל כך. אהבה.
זה קרה בליל שבת. עשיתי סבב טלפונים עם שלוש חברותיי הטובות ביותר. כולן אמרו לי: תיפגש איתה, מה אכפת לך, אולי זה יסתדר, היא סתם מקשקשת, תן לזה סיכוי. ואני הגבתי, נחרץ וכועס: לא, אני לא מוכן יותר להסתפק במועט. אני לא מוכן יותר לבטל את עצמי. בערב ההוא התחיל תהליך הגמילה שלי. הלכתי לים מדי יום. ציירתי. שתיתי יין. ופגשתי נשים. בזו אחר זו. למדתי מה אני רוצה. ומה לא מתאים לי. הכרתי את עצמי. התאהבתי בעצמי. התחזקתי מאד. הייתי, סוף סוף, גבר.
אחרי שבוע היא התקשרה. השיחה הייתה קרירה. המסר עבר. לא ראיתי אותה מאז. כעבור חצי שנה, בליל קיץ קסום, פגשתי את דנה. תוך שלוש שניות התנשקנו. התחבקנו. ראיתי בעיניה בית ומשפחה. בחרתי בה. והיא בחרה בי. אנחנו ביחד כבר כמעט 20 שנה.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
