מי שמביט בי מהצד

לפני כמה ימים אבא שלי אמר: "את תמיד עושה בסוף מה שאת רוצה". הוא אמר את זה ללא תרעומת, בקבלת הדברים כפשוטם, וזה גרם לי לעצור רגע. אני רואה את עצמי בנאדם שמתחשב בסביבה שלו, לפעמים אפילו יותר מדי, ולעתים נדמה לי שאני עושה מה שאחרים רוצים – אבל אבא תמיד צודק (לפחות במקרה הזה...) – אני שואלת את כולם, מקשיבה לרובם, ובסוף עושה את מה שהבטן אומרת לי.

אם היינו רואות את עצמנו מהצד, היה לנו כל כך הרבה יותר קל בעולם הזה. היינו יודעות בדיוק מה להגיד ומתי, איך לעמוד או לשבת, ועל איזו עין שכחתי למרוח אייליינר (אחרי גיל 40 גם הראייה וגם הזיכרון לא משהו). לפני כמה ימים הייתי באירוע עם הבויפרנד והרגשתי נורא לא טוב, אבל שיחקתי אותה נהנית. פתאום הוא אומר לי "אני רואה שמיצית, בואי נלך". איך אתה יודע? התפלאתי, שהרי אני שחקנית של אוסקר אחד לפחות. "יש לך תנועה שאת עושה עם האצבעות כשאת חסרת סבלנות", הוא ענה.

מי שקרוב אלינו רואה אותנו באמת(צילום: Shutterstock)

כתבות קודמות של גאיה

ראי הוטרדת

הגיע הזמן להפסיק לפחד מהצלחה

כשכל העולם במה, הקהל בשורה הראשונה קולט את הניואנסים של השחקנים, כולל את הגרביים שנלבשו הפוך ואת נתזי הרוק שלהם. מהיציע קשה להבחין, הסאונד פחות ברור, אבל תסמכו גם על מי שיושב רחוק – הוא יעביר ביקורת או ימחא כפיים, בהתאם לחוויה שהגיעה עד אליו.

ככה גם בחיים - עבור הקרובים אלינו אנחנו יותר שקופות מאשר לעצמנו. הם כבר יודעים מה המילה הבאה שנגיד, איזה פרצופים אנחנו מפרצפות בלי לדעת, מהי תנוחת הישיבה החביבה עלינו (רגל על רגל, ידיים על הבטן. לא כדי להחביא את הכרס, אלא כדי להחביא קצת את עצמי). הם יודעים לקרוא אותנו במילים פשוטות, פשוט כי הם מתעניינים.

אנחנו חשובות לאנשים האלה, ולכן הם מתעמקים בסימני הניקוד. כשאנחנו לא חשובות לאחרים, והם לא מכירים אותנו מספיק טוב, הם רק מתיימרים לדעת ולייעץ, אבל אין להם מושג. ברבות השנים למדתי להפריד בין היודעים לאלה שחושבים שהם יודעים. לאחרונים מותר להקשיב אבל לא חייבים להפנים.

פעם הייתי נעלבת כששופטים אותי, כי כמו כל אחד – וטיפונת יותר – אני לא אוהבת לקבל ביקורת. רציתי שכולם יאהבו אותי, יקבלו אותי להיות אחת מהחבר'ה, כי בתוכנו אנחנו ילדים קטנים שצמאים לחום ואהבה. ביסודי לא הרגשתי מקובלת, וכשהיו עושים "מסיבות חברה" (זה עוד קיים, החרא הזה?) לא תמיד הזמינו אותי, וגם כשכן, איכשהו "החברה" היתה מגובשת והרגשתי זרה. לא באמת שייכת.

גם היום זה ככה. אני יכולה להיות מוקפת באנשים אוהבים ולהרגיש בחוץ. מה שנקרא, זה לא אתם – זה אני. היתרון באיבוד הראייה והזיכרון הוא שהיום אני יותר בררנית בחברים שלי, וכשאני נעלמת להם, הם יודעים להחזיר אותי לעצמי.

להסתכל על עצמנו כל יום במראת המציאות זה לא קל, אבל מגלים דברים מגניבים. כשמתבוננים כל יום באפידרמיס של הזמן, רואים שהכיווצים במצח הם לא רק בקיעים של כאב, אלא גם של מחשבה מעמיקה. ככל שאני יותר מסתכלת אני יותר ברורה לעצמי, כאילו אני בו זמנית מפעילה מגבים ומפשירה את השמשה הקדמית ברכב. אני רואה את האורות הבוהקים בכביש, קשת מרהיבה בין העננים, ולפעמים סתם ד"ש מיונה שהשאירה את הדואר שלה על האוטו.

מזל שהגשם שוטף את הכל.

שלך,

גאיה קורן

גאיה קורן, מרצה ומנחת סדנאות להערכה עצמית , מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות