מה קורה כשהילדים מזכירים את בני הזוג לשעבר

באספרסו השני, כשהחשבון כבר היה על השולחן, היא אמרה: "אני לא יודעת מה לעשות עם הילד, הוא בלתי נסבל כמו אבא שלו, אבל אי אפשר להתגרש מהילדים, נכון?" הרגשתי שהבטן מהתפכת לי, ולא רק בגלל העוגה שאכלתי.

אחד הסודות הכואבים בגירושים - ובנישואים אומללים – זה שאחד הילדים מזכיר את בן הזוג, במראה, בתנועות, בדיבור, בזווית החיוך או באצבע הקטנה של הרגל. "היא נודניקית בדיוק אמו אמא שלה", אמרו לי יותר מדי גברים ביותר מדי דייטים, "היא עצבנית כמו אבא שלה", שמעתי מישהי אומרת, "אני מסתכל עליה ורואה את אמא שלה וסבתא שלה", אמר מישהו אחר.

כמו מי הם מתנהגים?(צילום: shutterstock)

ילדים הם בבואות קטנות של עצמנו, לטוב ולרע. אנחנו מסתדרות איתם טוב יותר כשהבבואה מזכירה לנו חלקים שבהם אנחנו אוהבות את עצמנו, ואנחנו חוטפות ג'ננה כשאנחנו מזהות תכונה שלא באה לנו טוב אצלנו או אצל בן הזוג. אנחנו אמורות להיות נעלות, לזהות את הדבר הזה שמביא לנו את הסעיף ולא להתרגש, אבל הרגש מעיף את ההיגיון הצידה ואנחנו מתנהגות בצורה שהילד לא מבין מה נסגר איתנו.

גם אנחנו לא תמיד מבינות. כשהגדולה נולדה, אמא שלי צחקה שהיא בטח תהיה בדיוק כמוני – תינוקת צווחנית שגדלה להיות נערה בלגניסטית. במשך שנים צחקתי בחזרה, כי הילדה הייתה התינוקת הכי שקטה ביקום והארון שלה מסודר כמו קצין קרבי לפני מסדר. לפעמים אני פותחת אותו רק כדי להתפעל שיצאה לי כזאת ילדה!

אלא מה, בזמן האחרון שמתי לב שיש דברים שהיא כל כך דומה לי בהם (וזה בטח מוציא את בעלי לשעבר מדעתו): היא אומרת את דעתה על כל דבר ובטוחה שהיא צודקת גם כשהיא ממש טועה. היא אפילו עושה את זה בחיתוך הדיבור שלי. בהתחלה הייתי מתעצבנת, עד שקלטתי שאני מתעצבנת על עצמי ואז זה הצחיק אותי.

מאותו רגע שקלטתי שהבדיחה על חשבוני, בכל פעם שאני מתחילה לנאום למה אחרים טועים ואני צודקת, אני מתחילה לצחקק כמו ילדה.

ילדים הם ייחודיים

לא תמיד אני ניחנת בכזו גדלות רוח, אבל אני משתדלת לזכור שהילדים הם יחודיים והבבואה שנשקפת לי היא חלקיק קטן מהמכלול שמסתובב יחף ולא מכין שעורי בית. נכון שהם תוצר של די.אנ.איי, אבל גם של חינוך, סביבה, וניצוץ אלוהי משלהם.

לפני כמה ימים פגשתי את ג', גבר שנמצא בזוגיות שנייה, דיברנו על החיים בפרק ב' וקצת על החיים בפרק א', כשפתאום הוא נאנח: "הילדה מחרפנת אותי, אני לא יודע איך לגשת אליה, כל פעם זה פיצוצים". הוא אמר את זה בכאב ובכעס. תגיד, שאלתי אותו, למי היא יותר דומה – לך או לאמא שלה? הוא לא היסס כשענה "לאמא".

תוך שתי שניות יכולתי לשמוע את הבום העל-קולי שהתפוצץ לו במוח ואישוניו נפערו. "וואללה, לא חשבתי על זה", אמר בהלם, "היא נשמעת בדיוק כמוה כשהיא מבקשת ממני משהו, זה כמו פקודה וזה מרתיח אותי". הילדה של ג' היא בסך הכל ילדה, לא יותר ולא פחות מזה. כשילד מנכס לעצמו חלקי אישיות של אחד מאיתנו הוא מנסה להיות כמונו בלי שהוא ער לכך והתפקיד שלנו כהורים הוא לזהות אם החלק הזה זקוק לתשומת לב.

מישהי אמרה לי לא מזמן שהילדה סנובית כמו אבא שלה, וכל חלק סנובי בגוף שלי התקומם. סנוביזם זו מילה מטומטמת שמסתירה רגישות יתר, ביישנות, ופחד שיגלו שאת לא מספיק טובה. יכול להיות שאם אותה אחת היתה מבינה שבעלה הסנוב רק חיכה שהיא תקלף אותו משכבת הציניות, החיים שלה היו נעימים יותר.

אולי לא, אולי זה היה מאוחר מדי, אבל עם הבת שלה זה אפשרי. מתחת לעצמות הלחיים, מאחורי ההליכה ומעל הכל – ילדים הם יצורי אנוש, לפעמים מתוקים עד דמעות ולפעמים מרגיזים עד דמעות. הם לא את ולא אתה ולא אני. הם רסיסי השתקפויות שבונים את עצמם בעצמם, וכל מה שהם צריכים מאיתנו זה שנראה את מי שהם באמת מאחורי המראה.

שלך

גאיה קורן, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", עתונאית בידיעות אחרונות, מרצה ומנחת סדנאות להערכה עצמית ,