שנה הלכה, שנה באה

חשבתי לכתוב משהו לסיכום שנה, משפטי העצמה כאלה, של "מה את הולכת לעשות אחרת עם החיים שלך כדי שייראו טוב יותר" או "תבטיחי לעצמך שהשנה תקיפי את עצמך באנשים תומכים ומפרגנים". אבל ואללה, בא לי לכתוב על זה שדברים לא מסתדרים, שהם הולכים עקום, שיש צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם כשלאחרים רע.

בא לי לכתוב שיש נשים קנאיות וגברים שקרנים, ושזה בסדר להתבאס ולבכות ולהתמוטט (חוץ מחמישי בערב, "חמישי שמח" זה כלל ידוע בתורה). החיים הם לא רק שמפניה ורודה במסיבות סילבסטר. החיים יכולים להיות פיתה מקמח לבן עם גבינה מותכת בטוסטר – ממכרים, נטולי תועלת ממשית ומלאי חרטות במבט לאחור ולאחוריים.

עזבו אתכן מהבל הפייסבוק ושקר האינסטגרם, אל תאמינו לכל חיוך צחור-שיניים שאתן רואות. במורד הגרון מתחלקת מועקה, שלא תמיד פורצת החוצה. לפעמים לוקח לה זמן עד שהיא מתפרקת. וזה בסדר. זה ממש בסדר. מותר לכאוב, אפילו צריך, כי בלי משברים בדרך אנחנו לא שלמות. אם היו עושים לכל אחת מאיתנו רנטגן כמו בסרטים האמריקאים העתידניים, ואם היינו מסתובבות שקופות ברחובות, היו רואים שאנחנו מודבקות, תפורות, נעוצות.

לפעמים התפרים נספגים, לפעמים פרומים בקצוות, לעתים זה סופרגלו שכלום לא חודר אותו. כל תפר כזה הוא עוד גולגולת על החגורה – עוד וי שסימנו, עוד מאבק שצלחנו. כל דבר נוראי שקורה לנו הוא תאונת דרכים בהתהוות, אבל כל תאונה נגמרת ומה שנשאר ממנה הם רסיסי כאב, שאט-אט נאספים להם יחדיו לצרור פרחים, דוקרני או עדין, לבחירתנו.

שנה של זיקוקים ושיעורים(צילום: shutterstock)

השיעורים שמלמדים אותנו לעוף

בימים האחרונים צפיתי במישהי קרובה שכל החיים התהפכו לה. ממצב כלכלי מפואר היא התרסקה, נושים התדפקו על דלתה, וגם המערכת החיסונית שלה התחילה לאותת. האשה הזאת הסתכלה על מה שקורה לה, הרימה את ראשה וכיווצה את עיניה: "אני לא מוותרת!" היא הודיעה לעצמה, לא לאף אחד אחר.

כל בוקר התלבשה, למרות שלא הייתה לה עבודה, הרימה טלפונים וקבעה פגישות. פה זרקו לה עצם, שם קיבלה המלצה, ומפה לשם השורות ביומן התמלאו. החיים שלה עדיין לא מבעבעים בעדינות, אצלה זה יותר סודה סטרים מפרייה, אבל האופטימיות שלה מדבקת. היא כל הזמן באנרגיה שמביאה עוד אנרגיה, היא משיגה דברים וסוגרת פינות. אם היא היתה שקופה היו רואים המון פלסטרים וכיווצי תפרים שמתוכם מפציע לב אדום שפועם בהתרגשות.

אולי אנחנו צריכות שדברים לא יילכו כמו שאנחנו מצפות כדי שנחפש דרך אחרת, מאתגרת, מצמיחה. אולי אנחנו צריכות את הכאפה של אלוהים, שכאילו אומר "מה נסגר איתה, בוא ניתן לה מכה קלה בכנף, אחרת היא לא תתעופף".

כשעשו עליי חרם הרגשתי שהיקום קורס עליי, אבל היום אני חושבת שהטמבלית הקטנה שפגעה בי, עשתה לי טובה גדולה – היא לימדה אותי להיות עם עצמי, לא לפחד מהלבד, להתמודד עם בדידות, להכיר חברות חדשות, ללמוד את טבעו האמיתי של המין האנושי, לדעת מהי קנאה, ולגלות חמלה ורגישות כלפי אחרים.

לא היה כיף ללמוד את השיעור הזה, אבל לא הייתי מוותרת עליו. בזכותו התעופפתי ורק מלמעלה יכולתי להסתכל על דברים בפרופורציה. כולנו עוברות חוויות לא סימפטיות, השאלה כמה אני בוכה על עצמי ואיך אני זזה קדימה. 'שיט הפנס' ואפשר להפוך את השיט לדשן שיצמיח פרח מופלא שנקרא "אני".

שתהיה שנה אזרחית מאתגרת ומצמיחה, הפי ניו 2018!

שלך,

גאיה קורן, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", עתונאית בידיעות אחרונות, מרצה ומנחת סדנאות להערכה עצמית ,