הכירו: האנשים שרצים למרות הקשיים והמחלות
רון בן ה-28 החלים לאחרונה מסרטן ריאות, חן בת ה-26 סובלת מדלקת מפרקים שגרונית ותומר כהן בן ה-35, אחרי שנים עם משקל עודף, עבר ניתוח בריאטרי והשיל 50 ק"ג. הכירו את האנשים שישתתפו במרתון סמסונג תל אביב ומבחינתנו, כבר ניצחו
כתבות נוספות:
תוכנית אימונים שבועית: מ-10 ק"מ לחצי מרתון ב-12 שבועות
האימון הפשוט שיקפיץ לכם את הדופק: כושר עם חבללא ויתר: אחרי אירוע מוחי קשה - דויד חזר לגלוש
השנה, בין עשרות אלפי המשתתפים, ניתן יהיה לצפות בלא מעט מתמודדים שרק לפני רגע היו במקום אחר לגמרי בחיים. איש איש וסיפורו, והמרתון הוא ההזדמנות שלהם לכבוש עוד יעד בשורה של ניצחונות אישיים לאחר התמודדויות לא פשוטות. הסיפורים שלהם, מובאים כעת לפניכם.
הרצון לרוץ היה חזק מהסרטן
רון חגג' בן ה-28 מאור עקיבא נלחם כל חייו בעודף משקל, אך הוא מעולם לא העלה בדעתו שהמלחמה האמיתית של חייו בכלל עוד טרם התחילה. כמי שסבל מהשמנה, הוא עשה כל שביכולתו כדי לרזות, אך דווקא כשפתח לפני שלוש שנים בשגרת אימוני ריצה, הוא סבל מעייפות בלתי מוסברת. נדמה שהגוף החל לאותת שמשהו לא כשורה.
"היה לי קשה לנשום ולרוץ, קשה יותר מקושי רגיל של רצים מתחילים שלא מתאמנים בכלל", הוא מספר. "התחילו לכאוב לי הריאות והרגשתי שמשהו לא בסדר. הפסקתי את הריצות באמצע והחלטתי ללכת לבדיקות".
לאחר בדיקות מקיפות, גילה רון שהוא סובל מסרטן הריאות. הוא אושפז, עבר כריתה של הגידול הסרטני והמשיך לטיפולי כימותרפיה, אך גם פה לא תמו הקשיים: כתוצאה מאחד מהניתוחים שבוצעו להסרת הגידול בריאה, נוצרה פגיעה בעצב השמאלי של בית החזה והגב ואזור זה בגופו נותר ללא תחושה. הוא היה חייב להילחם, אך לא מצא את הכוחות.
"רציתי לוותר, זה לא קל להילחם בכימו, בתופעות. הגוף מגיב לזה נורא. המשפחה שלי ראתה שאני מתייאש. כשראיתי את הפנים שלהם וכמה עצב אני יכול לגרום להם אם אוותר על החיים, החלטתי למרות הסבל והכאבים - להמשיך עם הטיפולים הכימותרפיים".
את הטיפולים עבר רון במשך כשמונה חודשים, כאשר מדי יום היה רואה אנשים רצים בשבילי בית החולים. "הייתי יושב על כיסא, עם מחט בווריד, ורואה אותם רצים: כל יום, כל בוקר, אנשים חיים. רצים. התחלתי להתגעגע לריצות". בינו לבין עצמו הוא ביקש חוזק נפשי ופיזי, בעיקר כדי לקבל עוד הזדמנות אחת – רק כדי להמשיך לרוץ.
לאחר כמה חודשים של טיפולים וכאבים מייסרים, החל מצבו להשתפר. "זה היה כמו נס. אני לא יודע אם זה הרצים, האמונה, או אם מישהו הקשיב לי שם למעלה, אבל זה עזר", הוא מספר. כיום, הוא בריא כבר מזה כשנה וחצי ומנהל חיים אקטיביים במיוחד.
"התחברתי לקבוצת ריצה מדהימה. בהתחלה לא סיפרתי להם מה עברתי, אבל עם הזמן מתחברים לאנשים ושיתפתי אותם במה גרם לי להתחיל לרוץ". בתחילה הוא פחד לצאת לריצות ארוכות, אך קיבל תמיכה מלאה מחברי הקבוצה. במרתון תל אביב הקרוב הוא מתכוון לכבוש יעד נוסף ולסיים לראשונה מסלול של חצי מרתון.
"ילדה בת 18 עם מחלה על הכתפיים"
בגיל 26, חן יעקב כבר יודעת שהיא יכולה להתמודד עם הכל. לפני מספר שנים, עוד בזמן שהייתה נערה שעומדת לפני גיוס, התהפכו חייה של מנהלת החשבונות מראשון לציון, כאשר אובחנה במפתיע כחולה בדלקת מפרקים שיגרונית.
"הייתי ילדה בריאה, בלי מחלות רקע, 'מורעלת' כמו שאומרים", מספרת חן, "רציתי להיות רק בקרבי, מבחינתי לא הייתה אופציה אחרת". במהלך גיבוש הלוחמות היא החלה להרגיש כאבים חזקים, "כאילו ננעץ לי מסמר ברגל", היא מתארת. את הגיבוש באותו היום היא לא סיימה, אך הכאבים מצדם לא הפסיקו. לאחר כמה ימים, כשהם הופיעו בשנית במהלך שיעור ריקוד סלסה, החלה להידלק אצלה נורה אדומה.
"מהרגליים, החל הכאב להופיע בכל מיני מקומות אחרים בגוף. הלכתי לעשות בדיקות דם שגילו אחוז גבוה של נוגדנים, המיוחסים לדלקת מפרקים שיגרונית", היא מסבירה. בתחילה היא טופלה בכדורים נוגדי דלקת. אך משגם הם לא עזרו, היא החלה לעבור טיפולים תכופים ולהתנסות במגוון סוגים של תרופות. הצבא מצדו, בשל המצב הרפואי הבעייתי, לא הסכים לקחת אחריות וסירב לגייס אותה.
"מצאתי את עצמי, ילדה בת 18 עם מחלה על הכתפיים, שסגרו לה את האופציה להתגייס לצבא, מה אני יכולה לעשות עכשיו? היו ימים של דיכאון. סבלתי מכאבים ולא יצאתי מהבית", היא נזכרת. עד שאהבה ישנה חזרה לחייה.
"יום אחד ידיד ממש טוב הציע שאבוא איתו לרקוד סלסה. אני בעולם הריקוד מגיל 5, אך בהתחלה סירבתי, פחדתי מהכאבים", היא מספרת, "אבל לאחר שכנועים רבים זרמתי וזה היה סיפור אהבה. הייתי מתארגנת והגוף כאילו היה מעלים את הכאב, יכולתי לרקוד סוף סוף אך כשהייתי חוזרת הביתה שוב היה כואב לי".
בהמשך קיבלה חן תרופה חדישה בשם "יומירה", שמפחיתה את הדלקת באופן משמעותי. כיום היא מנהלת חיים רגילים, מדריכה סלסה בעצמה, ואף הופיעה בחו"ל ובפסטיבל סלסה באילת. במרוץ סמסונג הקרוב היא מתעתדת להשתתף במקצה ה-5 ק"מ, ובכך לסמן עוד ניצחון על המחלה והכאבים.
שניים לרוץ איתם
משניסה לרדת במשקל ללא הצלחה והגיע למשקל שיא, החליט תומר כהן בן ה-35 מהמושב חגור לפנות למוצא אחרון ועבר ניתוח בריאטרי. לאחר שהשיל 50 ק"ג ממשקלו הוא הביא למהפך באורח החיים שלו, אך לא רק את בריאותו הוא הרוויח: במרתון תל אביב הוא ירוץ יחד עם עוד 2 חברים טובים, אותם הכיר במסגרת קבוצת תמיכה למנותחים בריאטריים.
חוסר החיבה של תומר לפעילות גופנית בלט במשך כל ימי חייו. "כילד תמיד הייתי עומד בשער במשחק כדורגל כי זה דרש מינימום תנועה", הוא מספר. עם השנים הוא החל לעלות במשקל יותר ויותר עד שהגיע למשקל של כ-130 ק"ג. הוא התנגד לניתוח ולא האמין בפתרונות קלים, אך בסופו של דבר החליט לנסות בעצמו, והבין שהפתרון לא באמת קל כמו שחשב.
"אחרי שעברתי את הניתוח הייתי צריך לסגל הרגלי אכילה ופעילות גופנית נכונים, ולחיות מתוך מחויבות לעצמי ולתהליך. בהתחלה אתה מתלהב כי אתה באמת יורד הרבה במשקל, אבל אחרי זה החשקים חוזרים, ואם לא מסגלים את ההרגלים החדשים - עלולים שוב לחזור למשקל העודף כי האיש השמן נשאר בראש".
את ציפי (38) ויוגב (37), הוא הכיר, כאמור, בקבוצת התמיכה, כאשר שני החברים עברו מסלול זהה למדי כמו זה שעבר בעצמו. "לא הכרנו לפני זה, התחברנו בקבוצה, אומר תומר, ומוסיף: "ההיכרות הובילה לתמיכה מאוד עמוקה אחד בשני, אנחנו כולנו בעלי משפחות ונוצרו הרבה קשרי ידידות".
תומר מציין שהשינוי התפיסתי מבחינת חיי היומיום לא קל והמחוייבות לריצה ולאימונים גבוהה במיוחד. "שעה זאת שעה. אם קבענו לרוץ ב-6:00 בבוקר, למרות שהם רחוקים ממני - קבענו, חייבים לקום ולרוץ, אין חוכמות. אני קם ורץ יש לי מחויבות עבורם כמו שלהם יש מחויבות כלפיי".
כיום, תומר רץ מינימום שלוש פעמים בשבוע, ביחד או לחוד, כאשר ההתמדה באימונים היא בשבילו כערך עליון. "הניתוח הוא רק יריית פתיחה, שלאחריה, כמו במרתון, יוצאים למסע ארוך ומאתגר. התמיכה מהמשפחה ומהסביבה, המחויבות העצמית לתהליך, וההבנה שהכל אפשרי - הם אלו היוצרים את השינוי. בהתחלה החיזוק הוא בעיקר לאגו כי המראה וההרגשה משתפרים, אך אחרי זה מקבלים את החיזוקים מחברי הקבוצה - שלא מוותרים וגורמים לך להבין שהשינוי אפשרי".
בגיל 92 - הארייט תומפסון קבעה שיא חדש בריצת מרתון. צפו:
לפנייה לכתב/ת 
