הרופאים המתמחים בבתי החולים: "המצב בחדרי המיון מסוכן"
הם מתמחים ורופאים בבתי־החולים המובילים בישראל, שחווים על בשרם יום יום את המצב החמור בחדרי המיון. מעבר לעבודה התובענית, למשמרות הארוכות ולתנאים הקשים, הם נדרשים לעשות מדי יום את הבחירה הבלתי אפשרית ולהחליט במי מהחולים לטפל קודם. "הלוואי שזו הייתה דילמה שנתקלים בה רק אחת לכמה זמן", הם אומרים בייאוש, "אבל האמת היא שאנחנו קורסים"
הפחד הכי גדול הוא לפספס משהו אצל ילד חולה בגלל העומס
ד"ר עידו שפר, מתמחה ברפואת ילדים, בית־החולים דנה, איכילוב
בחורף חולים יותר, בעיקר ילדים. המון ילדים נמצאים בכל רגע נתון במיון, ולעיתים לוקח המון זמן עד שאנחנו פוגשים את החולה. זה אתגר לאתר את החולים הזקוקים לטיפול המהיר, אלו שלא יכולים להמתין זמן רב בתור, זה אתגר שאנחנו מתמודדים איתו יום־יום.
קורה לא אחת שילדים ובני המשפחות שלהם צריכים להמתין כמעט יממה במיון עד שהם עוברים למחלקה כי אין מספיק מיטות. ברגע שנוצר פקק במיון, העומס מצטבר והפחד העיקרי שלנו הוא לפספס משהו. אנחנו חוששים תמיד שיש ילד שמחכה בשקט בתור אבל הוא מאוד חולה ואין מי שיכול לראות אותו או אין איפה לטפל בו.
כשמשפחה של ילד ממתינה במיון 24 שעות ומחכה שתתפנה מיטה לשים את הראש ולקבל טיפול, ההורים מתוסכלים, כועסים ובצדק. הרבה פעמים אני פשוט מנסה להרגיע את הרוחות ולמנוע אלימות כי בני המשפחות ממתינים יותר מדי.
כשלמדתי רפואה ידעתי שקשה ועמוס בבתי־החולים, אבל אתה אף פעם לא מוכן לזה. גם היום אני מופתע כל יום מחדש שככה עובדת מערכת הבריאות שלנו שנמצאת בתת־תקינה נוראית. אני רוצה לתת טיפול מיטבי אבל אני לא יכול. אין לי את הזמן.
אנחנו חיילי הקצה שעומדים בשורה הראשונה מול הילדים, וההורים סופגים את נזקי המערכת כל יום.
הבעיה הזו נמשכת לא מעט שנים ולמרות שמציפים אותה שוב ושוב, אנחנו לא מרגישים את השינוי. כל שינוי לשיפור המערכת שעשו בשנים האחרונות הוא טיפה בים. אני לא ראיתי תוספת של כוח אדם, לא ראיתי יותר מיטות ולא ראיתי יותר רופאים בכירים בחדר מיון בשעות הלילה. המצב הזה חייב להסתיים.
.jpg "אני מופתע כל יום מחדש שככה עובדת מערכת הבריאות שלנו. ד\"ר עידו שפר (צילום: ידיעות אחרונות)")
אני מופתע כל יום מחדש שככה עובדת מערכת הבריאות שלנו. ד"ר עידו שפר(צילום: ידיעות אחרונות)
מי שנמצא במערכת הרבה זמן מגיע למצב של חוסר תקווה
ד"ר איתן גלעדי יעקובי, מתמחה בגינקולוגיה
מערכת הבריאות נמצאת באי־ספיקה. כל הזמן אנחנו מרגישים שיש הרבה יותר עומס ממה שהמערכת יכולה להכיל. התורים למיון ארוכים מאוד, וחולף הרבה זמן עד שאנחנו מתפנים לפגוש את המטופל, מחלקות האשפוז כמעט תמיד בתפוסה מלאה. ההתנהלות הזו — כרופאה שרוצה לתת טיפול טוב — מתסכלת אותי מאוד.
במשמרת שלי אני כל הזמן צריכה "לכבות שריפות" כדי שחס וחלילה לא יקרה אסון, אני מרגישה תמיד שאני על סף אובדן שליטה. כל מתמחה מכיר את התחושה שבה הוא תוהה כמה מהממתינים במיון סובלים ממשהו מסוכן שמקנן בהם והוא לא מספיק לאבחן אותם מוקדם.
כשאנחנו נדרשים לעשות כמה פעולות במקביל — לבקר במחלקה, להגיע לחדר ניתוח, לעלות לחדר לידה — לעיתים נותר חדר המיון ללא רופא.
ריבוי המשימות הזה עלול לגרום לכך שמשהו או מישהו יתפספס. אני חיה עם החרדה הזו בכל משמרת. אומנם אני לומדת להתמודד איתה וכבר יודעת איך לנהל את העומס בצורה נכונה יותר, אבל אני מסרבת להשלים איתו.
אין מספיק תקנים, אין מספיק רופאים, אין מספיק מיטות. התורנויות שנמשכות 26 שעות ארוכות מדי וצריך לקצר אותן. המחסור מורגש בכל פינה.
כשהעומס גדול וכוח האדם יורד — היכולות של הרופא נפגעות. אנחנו פחות זריזים, פחות סבלניים ופחות חדים, ומי שנפגעים הם בעיקר המטופלים שמגיעים לקבל טיפול. אני מתוסכלת מזה שאני לא יכולה לתת את הרפואה הטובה שלמדתי.
יש פער עצום בין הרצון והיכולות של הרופא המתמחה לבין מה שהוא יכול לעשות בפועל בתורנות במיון. יש פער עצום בין הרצוי למצוי.
מי שנמצא במערכת הרבה זמן נאלץ להגיע למצב של אדישות, של חוסר תקווה או השלמה עם המצב, אבל אני לא מוכנה לקבל את זה. המטופלות שלי חשובות לי, הרפואה הציבורית חשובה לי.
אנחנו דור חדש של רופאים שמאמינים שאפשר לעשות את הדברים אחרת, אנחנו חושבים שחייבים לעשות את הדברים אחרת. זו חובה שלנו כלפי המטופלים שלנו, כלפי עצמנו וכלפי הרופאים הבאים.
אנחנו רוצים שמערכת הרפואה תהיה טובה יותר עבור כולנו, כי כרגע המצב הוא בלתי אפשרי ומסוכן.
.jpg "אין מספיק תקנים, אין מספיק רופאים, אין מספיק מיטות. ד\"ר איתן גלעדי יעקובי (צילום: ידיעות אחרונות)")
אין מספיק תקנים, אין מספיק רופאים, אין מספיק מיטות. ד"ר איתן גלעדי יעקובי(צילום: ידיעות אחרונות)
הרבה פעמים אתה לא אוכל, לא שותה, שלא לדבר על לישון
ד"ר יונתן גופר, מתמחה ברפואת ילדים
חדר מיון. ברוכים הבאים למקום הכי חם בעולם. ילדים חולים, הורים מודאגים, אחים ואחיות שעובדים ללא הפסקה. רופאים ורופאות שדוחפים עגלת מחשב בזריזות בין מטופל למטופל. סניטרים לוקחים ילד לצילום, מבחנות למעבדה. בחדר אחד ילד בוכה, באחר לתינוקת יש חום. צוות של מד"א נכנס עם תאונת אופניים. והרבה אנשים ממתינים. המון זמן. המון המון זמן.
תורנות מיון היא אחד הדברים המאתגרים שיש במקצוע הרפואה. יש לך זמן קצר לאבחן, לבדוק, להבין מה עומד מולך. היא יכולה להיות הדבר הכי מעניין ומספק בעולם, אבל הרבה פעמים היא מאוד מתסכלת. אתה מגיע לחדר מיון ורואה עשרות ילדים שמחכים. אז עושים את הכי טוב שאפשר. רצים מילד לילד. הרבה פעמים אתה לא אוכל, לא עוצר רגע לשתות קפה. שלא לדבר בכלל על לישון.
הכי קשה זה שההורים מתייאשים. שהם באים לדלפק האחיות אחרי שש שעות של המתנה, שש שעות שבהן הדאגות שלהם נדדו לכל עבר. כשהם כבר לא יכולים יותר, הם מבקשים ללכת. לחתום על עזיבת המיון על דעת עצמם.
עם הורים עצבניים אני יודע להתמודד, להרגיע, לפרק את הכעס. עם ייאוש פחות. קשה להצדיק המתנה של שש שעות במיון. יש פעמים שאתה מצליח לשכנע אותם לחכות עוד קצת. אבל רוב הזמן אתה מחייך במבוכה, מתנצל ומסביר — זה המצב.
אחרי תורנות כזאת אתה חושב על כל אלה שהלכו הביתה בייאוש. אתה מקווה שהכל בסדר. אתה מתפלל שלא תפגוש אותם מחר במצב יותר גרוע.
פייר, זה אפילו יותר מתסכל כשאתה יודע שלעומס הזה יש פתרון. עוד רופאים. עוד תקנים למתמחים, עוד תקנים למומחים. עוד רופאים בקופות החולים. עוד רופאים שיהיו שם לבדוק את הילד שלך. את אמא שלך. אפשר להמשיך לדרג את חדרי המיון, לחגוג את יום הבריאות בכנסת. זה לא יקצר את התור, לא יוריד את העומס.
עוד רופא במשמרת, עוד מומחה שישחרר — יותר חולים שנוכל לטפל בהם כמו שצריך.
.jpg "הכי קשה זה שההורים מתייאשים. ד\"ר יונתן גופר (צילום: ידיעות אחרונות)")
הכי קשה זה שההורים מתייאשים. ד"ר יונתן גופר(צילום: ידיעות אחרונות)
קריסת מערכת הבריאות הציבורית היא עובדה מוגמרת ועצובה
ד"ר יסמין אבו פריחה, מתמחה ברפואה פנימית
ינואר 2018. היום אני כבר מתמחה ברפואה פנימית זה החודש השמיני. ברוטו אני עובדת במערכת הבריאות הציבורית כשנתיים וחצי (סטאז', תורנויות חוץ והתמחות). את החודש האחרון ביליתי בסבב ביחידה לטיפול נמרץ פנימי, כחלק מההכשרה המעשית שלי.
השעה היא 12 בצהריים. היחידה לטיפול נמרץ פנימי מלאה בחולים קשים ומורכבים, האחד יותר מהשני. אין מיטות פנויות. גם היחידה לטיפול נמרץ כללי מלאה, וכך גם מרבית המחלקות בבית־החולים. ככה זה בחורף. אנחנו מקבלים טלפון מאחת המחלקות הפנימיות. חולה צעירה שהתקבלה לאשפוז במצב קשה, עם חום גבוה ולחצי דם נמוכים. ככל הנראה יש לה זיהום חמור שפוגע לה בלב, בכליות ובטחול.
כבר כשאנחנו בודקים אותה ברור לנו שהיא צריכה להגיע לטיפול נמרץ, ובראש מתחילות לרוץ האפשרויות — את מי להוציא במקומה? האם את המטופל עם הזיהום הריאתי הקשה שלא יכול להיגמל ממכונת ההנשמה? אולי את המטופלת עם הדימום המוחי הענק, שהגיעה אלינו כי אין לה מקום בנוירולוגיה או בנוירוכירורגיה? הלוואי שזו הייתה דילמה שנתקלים בה רק אחת לכמה זמן, אבל האמת היא שזו דילמה יומיומית שלא מסתכמת רק בטיפול נמרץ. האמת היא שבבתי־החולים כבר אין מקום יותר.
.jpg "האמת היא שבבתי־החולים כבר אין מקום יותר. ד\"ר יסמין אבו פריחה (צילום: ידיעות אחרונות)")
האמת היא שבבתי־החולים כבר אין מקום יותר. ד"ר יסמין אבו פריחה(צילום: ידיעות אחרונות)
המחסור במיטות ובכוח אדם גורם לנו כל הזמן לשאול — איזה חולה נעדיף לשים בחדר שקרוב לעמדת האחיות? את מי נשבץ בחדר לטיפול מוגבר? מי מהחולים יחובר למוניטור? וברור לנו שזה תמיד יבוא על חשבון מישהו אחר. ככה זה כשיש פחות כיסאות משחקנים, וכשהמוזיקה נגמרת תמיד מישהו נשאר לעמוד לבד.
כבר זכיתי בכבוד המפוקפק לחפש תרופה להורדת לחץ דם באמצע הלילה בכל בית־החולים, כי בכל החטיבה הפנימית נגמר המלאי. כבר יצא לי לשחרר חולה עם שפעת, בשל העומס המטורף במחלקות הפנימיות, רק כדי שארבע שעות לאחר מכן הוא יחזור עם כשל נשימתי. נאלצתי להסביר ולהתנצל עשרות פעמים בפני מטופלים שהמתינו באשפוז למעלה מחמישה ימים לצנתור, לניתוח, לגסטרוסקופיה או לכל פרוצדורה אחרת. האמת היא שאנחנו קורסים. הקריסה של מערכת הבריאות הציבורית בישראל היא עובדה מוגמרת ועצובה.
צפו בראיון על עומס בבית חולים בשנה שעברה:
לפנייה לכתב/ת 
מערכת הבריאות הציבורית בקריסה
מומלצים
