זה שיר פרידה

הכמיהה לזוגיות גורמת לנו לעשות מעשים מטופשים במיוחד: להיכנס לטינדר, למחוק את הטינדר, להירשם לאתרי היכרויות, להישבע שזו הפעם האחרונה שאני נכנסת לשם, לסרב לבליינדייט, להסכים ואז לקלל את עצמי, את הדייט ואת הידיד שהבטיח "הוא בדיוק בשבילך". הערגה לאהבה גרמה לי להיות עם מישהו שלא הגיע לקרסוליים שלי רק כי הוא העריץ את הקרסוליים שלי, להישאר בזוגיות מחורבנת כי "בחוץ לא יותר טוב", או לא לנסות בכלל כי ברור איך זה ייגמר.

שנים היה לי כל כך טוב בלבד שלי, שלא ידעתי להיות ביחד. שיכנעתי את עצמי שאני לבד כי אין גבר שישווה לי, אחר כך אמרתי לעצמי שעדיף שאהיה לבד כדי שלא יגלה מי אני באמת ויתאכזב, ולקח זמן עד שהבנתי שאני לבד כי אני מפחדת...להישאר לבד... הרצון בקשר זוגי הוא אחד הדברים הכי נואשים במין האנושי.

כשהזוגיות לא קיימת אנחנו מפחדים שהיא לא תגיע ונישאר לבד, וכשהיא קיימת אנחנו מפחדים שהיא תיגמר ונישאר לבד. כבר עדיף להישאר סינגל ולא לחכות שמישהו יגמור עם מישהי.

ללמוד איך להיפרד(צילום: shutterstock)

החיים לא מלמדים אותנו איך להיפרד

מהראשון שיצאתי איתו אחרי הגירושים שלי נפרדתי בוואצאפ כי רעדתי משיחת יחסינו לאן. אחר כך משטרת הקארמה מצאה אותי וגם לי עשו אותו דבר. פעמיים. אף אחד לא מלמד אותנו להיפרד נכון, איך מקבלים את רוע הפרידה, מה אומרים, איך מגיבים, איך ממשיכים הלאה. אנחנו לא אוהבים להיפרד – לא מאנשים, לא מחפצים, לא מחמשת אלפים תמונות שלעולם לא אראה (אבל גם לא אמחק) בגוגל דרייב.

במהלך חיי נפרדתי מדמויות דומיננטיות, בין אם זו הבובה דולי שהייתי קשורה אליה בנימי נפשי, הכלבים שגידלתי, בן זוג שנפל בלבנון, סבתות אהובות שנפטרו, בעל שהפך ל'לשעבר', חברים שהפסיקו להיות חברים, ולפני שבועיים התייתמתי מאמא שהלכה לעולמה בטרם עת.

כל פרידה היא עולם ומלואו, אין פרידה אחת שדומה לקודמתה ולא תהיה. גם אם אני מוקפת באנשים שרוצים בטובתי, אני נושאת את עול הפרידה כמשא אישי ופרטי. אנחנו נולדים לתוך משפחה אוהבת (יותר או פחות), מוקפים בחברים בגן ובבית הספר ובצבא ובאוניברסיטה ובעבודה – אבל בתוך כל זה אנחנו עם עצמנו, עם המחשבות שלנו, החשקים והפנטזיות המאוד אישיות שלנו. אנחנו תמיד לבד, גם כשאנחנו ביחד.

פרידות הן חלק בלתי נמנע מהחיים, מהרגע בו נפרדנו מהרחם החמימה עד הרגע שנהיה עפר ואפר. בגלל זה, אני משתדלת שיהיה לי נעים עם עצמי. אני מנסה שיהיה לי טוב כדי שאדע להכיל שמחה וצער, אושר ודמע, חיים ופרידות. רק אני יכולה לבחור אם לבנות את בית המקדש שלי על חורבן הבית או להתפלש בהריסות לנצח.

זה שיר פרידה מהפחד לכאוב, מהפחד להתגעגע, מהפחד להרגיש. מותר לבכות, מותר להיפרד מדעות קדומות שיש לי על עצמי ועל העולם, מותר לשחרר. לא תמיד אפשר להחזיר אהבות ישנות, וזה כואב כמו אלף סכינים, אבל אפשר ללמוד להיפרד כדי שנוכל להיות ביחד.

ברוך, בחמלה, במציאת רגעי אושר.

שלך,

גאיה קורן, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", עתונאית בידיעות אחרונות, מרצה ומנחת סדנאות להערכה עצמית ,