לטוס אלפי קילומטרים כדי להביא משקפיים לילדים באוגנדה

כמה טריוויאלי עבורנו לרכוש עבור ילדינו זוג משקפיים, ובכך לאפשר להם לא להישאר מאחור בכיתה ולראות את העולם בצבעים האמיתיים שלו. אבל באוגנדה,  אלפי קילומטרים מכאן, המצב שונה לחלוטין. שם, במדינה בה חיים 40 מיליון תושבים, משקפיים נחשבים למותרות. היכולת לראות טוב שמורה למעטים בעלי היכולת.

השבוע חזרתי ממסע מרגש ומטלטל, יחד עם אופטומטריסטית וחברה במועצה, ורד ניניו-בכר, במסגרת משלחת של עמותת COME TRUE, שהוקמה על ידי לאה מילר פרושטט ורמי גודוביץ, במטרה לדאוג לילדי פליטים שגורשו מהארץ בשנת 2012.

אל העמותה הגעתי לאחר ששמעתי עליהם כשראיתי סרט על ילדי הפליטים באוגנדה והצעתי להם שנערוך לילדים בדיקות עיניים ונתאים להם משקפיים.

עיני הילדים המחפשות תקווה. ארזה והילדים באוגנדה(צילום: ארזה פרוכטר)

מראות העוני וחוסר התקווה

יצאנו מהארץ למסע אווירי שארך כ-31 שעות טיסה. כבר עם הגעתנו הרגשנו את השינוי באוויר, ולא, אני לא מדברת רק על החום והלחות אלא על מראות העוני של מדינת עולם שלישי, על התשתיות הלא מפותחות ועל עיניהם של הילדים המחפשות תקווה.

מרגע הגעתנו לאוגנדה ערכנו בדיקות ליותר מ-150 ילדים נפלאים. הנערים שגילם מעל 14 מדברים עברית, ולא שוכחים כי הם חיו פה, בישראל, ומתעקשים לשמור על השפה מתוך אמונה ותקווה שעוד יחזרו אליה.

במהלך הבדיקות הם לא הפסיקו לשאול על הארץ, ונדמה היה שהם רוצים לחבק אל חיקם כל שבב מידע על הארץ שהם גורשו ממנה ולא מפסיקים לחלום עליה.

מתגעגעים לארץ. הילדים יחד עם ורד ניניו בכר(צילום: ארזה פרוכטר)

בדיקות ראייה בתנאי שדה

בתנאי שדה התחלנו בבדיקות ראייה ולמי שהיה זקוק למשקפיים, התאמנו עבורו מסגרת על פי בחירתו. ההתנהלות שלנו שנתפסת כבסיסית לחלוטין, עשתה אותם מאושרים עד הגג. החוויה שבבחירת פריט כזה עבורם העניקה להם תחושה של שפע, שליטה ובעיקר תקווה לעתיד.

בדיקת ראייה ותקווה לעתיד טוב יותר(צילום: ארזה פרוכטר)

את בדיקות הראייה עבור הילדים ערכנו בקייטנה של COME TRUE שנמצא בקאמפלה. לאחר שסיימנו את הבדיקות, החלטנו לצאת ולבדוק את הורי הילדים בבתיהם שבכפר בשם אינדיג'אה.

לאחר נסיעה של שעתיים, הגענו לכפר עני מאוד, כפר ללא חשמל ומים. שם, המצוקה נגלתה לעיניי במלוא עוצמתה. המראות של ילדים קטנים בני 7 בערך, סוחבים ג'ריקנים של מים מהנהר המלוכלך ולטפס איתו כקילומטר במעלה הבית שלהם, לא עוזבים אותי ימים. במקום לשחק וללמוד בבית ספר הם עובדים במשק הבית ומסייעים להורים להשיג מצרכים בסיסים לחיים.

אחת הבדיקות הזכורות לי מאוד היא הבדיקה של ניאנטל, אמו של וואי שחזר ארצה בזכות פעילותה של לאה שהצליחה לחזיר אותו ארצה, להמשך לימודים. וואי לומד כיום בכפר הירוק, חי בארץ וחולם לעתיד טוב יותר, עתיד שהוא יוכל להעניק להוריו ולמשפחתו.

אימו של וואי עם דמעות בעיניה שאלה מה איתו? איך וואי מסתדר? ומה שלום לאה ורמי? קשה לחשוב שאותה אימא וחברותיה גרו כבר בישראל וחוו חיים אחרים וחזרו לנקודת פתיחה נמוכה.

מעניקה לבנה חיים טובים יותר. הבן לומד בישראל(צילום: ארזה פרוכטר)

ריגש אותי מאד למצוא חלק גדול מהילדים מדבר עברית. אמרתי לאחד הילדים: "אתה מדבר כל כך יפה איך זה שלא שכחת?" הוא ענה לי: "זה הדבר היחיד שאי אפשר לקחת לי".

רצו קשר עם האנשים מישראל. החיים הקודמים שלהם(צילום: ארזה פרוכטר)

ההתבוננות בילדים ובהוריהם הייתה מרתקת. הייתה לי הזכות לקבל חלון הצצה לחיים שלמים שמתחת לפני השטח נמצא מטען כבד הנסחב שנים על כתפיהם הרכות והעדינות. 

מטען כבד הנסחב שנים על כתפיהם. הילדים באוגנדה(צילום: ארזה פרוכטר)

במהלך המסע נמצאו 25 ילדים שזקוקים למשקפיים, חלקם זקוקים לבדיקה נוספת של רופא עיניים עקב מחלות שונות. ילדים שאילולא המפגש איתנו, לא היו זוכים לראייה תקינה ולא היו מגלים את צבעיו האמיתיים של העולם.

הכותבת היא אופטומטריסטית מומחית