לרדת בגדול

פעם חשבתי שכמעט כולם יותר טובים ממני. מוצלחים. מצליחים. ליד מישהי עליזה במיוחד הרגשתי כבויה, לצד מישהי אצילית חשתי מגושמת, וליד בעלי סמכות הרגשתי אפרוחית. הייתי מתבאסת שאני "פחות" מהם ואז הייתי מתבאסת שאני בכלל מתבאסת.

כשאני עומדת מול המראה אני לא רואה עיניים ירוקות בורקות כאיזמרגד, קודם כל כי אני לא רואה טוב מקרוב, וחוץ מזה העפעף השמוט מפריע לי. כשמישהי מנקרת בהרצאה אני לא מסתכלת על מאות הנשים שמרותקות למשמע אוזניהן ובולעות בשקיקה כל מילה, אלא תוהה אם שווה לעשות הסבה מקצועית למקריאת ספרים לפני השינה. "הלוחשת לחלומות" אקרא לעצמי, בתקווה שלא אירדם.

מה אני רואה כשאני מסתכלת על עצמי(צילום: shutterstock)

כל כך קל לנו לרדת על עצמנו, כי כל כך קשה לנו לרומם את עצמנו. אנשים שיורדים על עצמם עושים את זה ממקום פגיע ומתמודדים עם שדים שחיים במרתפים חשוכים בנשמתם. בין אם זו הלקאה עצמית בכלים הכי חדישים שיש, ובין אם זה שימוש בהומור ציני מושחז, מדובר בדרכים שונות לרפא כאב ולהחליק צלקות.

אם כבר להישאר בדימוי הדאנג'ן שעולה לי עכשיו, אני מעדיפה שהנשק שלי יהיה הומור עצמי. ההבדל בין הלקאה לסארקזם הוא מה שמבדיל בין אנשים שאומרים "תמיד יכול להיות יותר גרוע" או "יכול להיות יותר טוב". שניהם נכונים, השאלה על מה אני בוחרת לשים את הפוקוס.

בוחרת להיות מאושרת

בכל זמן נתון מתרחשים כמה אירועים במקביל ואנחנו יכולות להקטין את עוצמת החוויה או להגביר אותה איך שבא לנו. גרושה טרייה שמקבלת מבעלה לשעבר הודעה לוהטת (ולא במובן הכיפי) עלולה להתעצבן ולהגיב בזעם שיגרור תגובת שרשרת, היא יכולה להחליט שהיא לא עונה עכשיו (או בכלל), והיא יכולה לדמיין שזה לקוח של המשרד ולהשיב כאילו היא במענה שירות לקוחות.

בכל סיטואציה בחיים יש לנו לפחות שלוש אפשרויות בחירה שיקבעו את התקשורת שלנו עם הסביבה ועם עצמנו. האושר שלנו טמון בהתייחסות שלנו לאירועים שקורים לנו, ואני היחידה שיכולה להשפיע על עצמי להיות שמחה או מדוכאת. שום מחמאה נשית או העצמה גברית לא יעלו לי את מצב הרוח אם אני בוחרת לכעוס על עצמי, כמו ששום חץ שנשלח אליי לא יפגע בי אם אני סלחנית כלפי עצמי.

פעם, כשדיברו איתי על חשיבה חיובית, זה עורר בי חשיבה שלילית מאוד על מי שעומד מולי. מילים כמו רוחניות עשו לי צמרמורת של ציפורן על לוח. ישר דמיינתי היפים שלא חפפו שבועיים ומחפשים את עצמם בהודו. והיום? אני אוכלת את הראש.

לא חוויתי הארה באשראם ומדיטציות עדיין מקפיצות לי את הרגל והפיוז, פשוט קלטתי שמטבעי אני מדברת אופטימיות ושאני מאמינה - גם אם האמונה הזו תלויה על שן מתנדנדת - שדברים יסתדרו בסוף.

לא תמיד הם מסתדרים, אבל זה לא משנה, כי מעל העפעף השמוט אני מרכיבה משקפים ורודים. אני בוחרת להביט על הצד המלא של הירכיים, כי גם אם אני חושבת שאני מוצלחת, אצילית ומעוררת השראה, וגם אם אני מצחיקה רק את עצמי – בשני המקרים אני צודקת.

שלך

גאיה קורן, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", עתונאית בידיעות אחרונות, מרצה ומנחת סדנאות להערכה עצמית ,