כל העולם מסכה

בשבת התעוררתי לצד הבנזוג המתוק שלי, התמתחתי וחייכתי אליו. מבטו היה מזוגג, לא הצלחתי להבין אם הוא חצי ישן או נמנע מקשר עין. קמתי לשירותים, חלפתי על פני המראה בחדר אמבטיה ונעצרתי בהלם. הליפה שהסבתות שלנו קרצפו איתה כלים? זה מה שהיה לי על הראש. הלכתי לישון עם שיער רטוב וקמתי עם האישיות האמיתית שלי – מרדנית, קופצת בראש, יבשושית.

תאמינו לי, זה לא משהו שאתן רוצות לראות דבר ראשון כשאתן קמות בבוקר או בכלל. כל היום חיכיתי שתצא שבת כדי שאוכל להודיע לספר שלי שאני מגיעה על הבוקר כי מדובר במקרה חירום של ממש. הספר הבין את המצוקה שהייתי שרויה בה והמליץ על החלקה מיוחדת, משהו חדש, היסטרי, עוטף את השערה שלא תיראה כמו צמר גפן.

אז עשיתי החלקה, וכעבור שלוש שעות שנגזלו מחיי בגלל גנטיקה ליפאית, גיליתי שאני אפרוח. כל השיער שלי נשטף בצהוב חלמון ואני נשטפתי בהלה. מסתבר שההחלקות האלה לפעמים מצהיבות את השיער והלפעמים הזה קרה לי עכשיו, רגע לפני אירוע רב משתתפים והרצאה פתוחה לקהל הרחב. מה שבטוח, אף אחד לא יוכל לפספס אותי מקילומטרים. אני כמו זרקור באפלה, מגדלור באמצע הים, ביצה שנשפכה על השיש. אני לא מצליחה לישון בלילה, המחשבות נודדות בין "איזו פדיחה" ל"עוד פעם השארתי אור דולק", וכשאני קמה לכבות את האור אני מבינה שהוא כבוי. השיער סינוור אותי.

כבר יומיים שאני מתחמקת מבן הזוג שלי, שהאמין שהוא יוצא עם אשה מהפרסומות, שמנפנפת בשיערה הבלונדיני והמלא ברק, ציפורניה תמיד משוכות בלק והגבות שלה הן לא עיסה פרועה ומרוטה אלא מסודרות בשיטת השערה. והנה, המסכן הזה, שבאמת חשב ששפר עליו מזלו, מתעורר בבוקר ומגלה שלצידו נם המפוזר מכפר אז"ר. בואו לא ניתמם – גברים אף פעם לא באמת רואים אותנו במצבנו הטבעי.

מסכות יכולות להקל על הסבל(צילום: shutterstock)

מבחינתם נולדנו חלקות, אין לנו שפם, הם לא מבינים למה אנחנו עושות צבע או צריכות להתאפר. התשובה הנכונה לכל אותם גברים: זה כי לא ראיתם אותנו כמו שאנחנו באמת, חמודים. כשאתם אומרים למישהי "את לא צריכה לעשות כלום", זה אומר שהיא עשתה הרבה. או שהיא בת עשרים. וגם אז סביר להניח שהיא עשתה כמה דברים.

אנחנו מתאמצות מאוד להיות טבעית בצורה מלאכותית. נראה לי שזה הרבה יותר עדיף על ההיפך: להיות מלאכותית באופן טבעי... אנחנו לא מרמות אף אחד, גם לא את עצמנו, רק רוצות להרגיש טוב יותר כשאנחנו עוברות ליד זגוגיות מכונית שמשקפות לנו את האני החיצוני, שבהרבה מקרים יש לו קשר רופף אם בכלל, עם האני הפנימי הצעיר שלנו.

תסתכלו על דברים בפרופורציה

באותה שבת, בה התעוררתי בגרסת המספריים של אדוארד ופנפנתי את שיערי עוד בטרם צחצחתי שיניים, הלכנו למסיבה של חברים. כולם היו בגילי וכולם הרגישו בני שלושים אבל עם עשרים שנות ניסיון. הסתכלתי עליהם וראיתי בהם בת כמה אני באמת. אני רוצה לחשוב שהם הסתכלו עליי והרגישו משהו אחר, אבל אני אשקר לעצמי.

פעם הייתי צעירונת שרצתה להרגיש גדולה והיום אני באמצע החיים שלי (הס! תנו לפנטז) שרוצה שיסתכלו עליה כמו על בת עשרים. הצורך שיחשקו בנו, שיסתכלו עלינו כעל מוצר מדף שלא פג תוקף, הוא צורך קיומי. הוא נמצא אצלנו בגיל ארבע ובגיל ארבעים, וככל שנוקפות השנים הוא רעב יותר לתשומת לב. המסיכות שאנחנו שמות שומרות עלינו בקפסולה שמגינה עלינו מפגעי הזמן, רוב הזמן.

יש לי מסכה למיצוק היחסים ומסכה לשימור הערך העצמי ומסכה לא להתעצבן על הילדים כשהם ממש מעצבנים, יש לי מסכה שאכפת לי כשאני חסרת סבלנות ויש לי מסכה של הכל בסדר, העולם ורוד, כפיים. מסכות עוזרות לנו להתמודד, הן מקלות מעט את הסבל, ובהרבה מקרים עושות שמח. כשאני עומדת מול המראה באמבטיה ואומרת "אני מלכה!" זו מסכה שמתלבשת לי בול על הפוני הצהבהב. באותה מידה אני יכולה להגיד "אני מזעזעת", ולזעזע את עצם קיומי.

להיות מלכה זה סטייט אוף מיינד. זה אומר שאני לוקחת אחריות על מה שקורה לי, שאני מפסיקה להיות שיפוטית ולא מייסרת את עצמי באיך שאני נראית.

ככל שאני מחכימה (מילה יותר טובה ממתבגרת!) אני רואה את היכולת שלי להסתכל על דברים בפרופורציה ולא להתרגש משטויות. אז אני לא מושלמת, השיער שלי מפרנס בקביעות את מיטב המספרות, ומאמן הכושר גילה שיש לי כתף אחת יותר נמוכה ושהאצבעות שלי מתעקמות. נשבעת לכם, שימות הגיל הזה. אז מה.

בכל הנוגע למי שאני מבפנים, אני אותה ילדה שמסתכלת בעיניים פעורות על העולם (אבל עם משקפיים מינוס ארבע). פורים זאת הזדמנות לתרגל את צמד המילים אני מלכה (ואני מלך) עד שזה יפסיק להישמע מצחיק ויתחיל להישמע הכי נכון בכל יום, בכל זמן, גם בחמישים השנה הבאות.

חג שמח,

גאיה קורן, בעלת ההופעה אני מלכה , (6/3 טוקהאוס נמל תל אביב), קואצ'רית אישית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר", עיתונאית בידיעות אחרונות