מה אתם מפסידים כשאתם רודפים אחרי הכסף
מתי הכסף הפך לתכלית, לחזות הכל, ולא לאמצעי להשגת אושר, רווחה, שקט. אם אתם כל היום בתוך המטריקס הזה כדי שיהיו לכם חיים, אז לאן הם בעצם נעלמו?
שעת הדמדומים היא השעה היפה ביותר ביום. האור השוקע לאט. השמיים שנצבעים אדום. העננים ששטים לאט יותר. והשקט שמכבה את הרעש. כשאתם עומדים על החוף, רגליכם היחפות טמונות בחול, צופים ביום שהולך ואוזל, הלב מתרחב והאהבה שוטפת אותו בזרם עדין.
שם, בים, אתם יכולים לחוות לרגע אחד קסום את היופי הנשגב שיש בעולם הזה. אתם יכולים לחייך. לחבק את עצמכם. ולהיזכר למה אתם חיים.
אבל אתם לא שם.
אתם בעבודה, סגירות אחרונות, או ישיבה חשובה, או טלפון שחייבים לענות לו. במקרה הטוב, אתם בדרך משם הביתה. עסוקים בשיחה צפופה עם הבוס. או קולגה. או בת הזוג שמבקשת שתקפצו לסופר, כי היא עסוקה בהסעות, או גם יוצאת היום מאוחר, קרה משהו בלתי צפוי אצלה במשרד. ואתם מחמיצים עוד שעת דמדומים. עוד אחת חלפה. עוד יום עבר. ולא חייתם באמת. ולא הרגשתם באמת. ולא אהבתם באמת. עבדתם. התפרנסתם. נלחצתם. רצתם. המשכתם במרדף האינסופי אחרי הכסף.
במדבר הצונן לפנות בוקר, כשהשמש עולה, רוח קרירה מנשבת, הקסם של היקום נפרש לפניכם במלוא עוזו, אתם יכולים להתעטף בשמיכה ולהתמכר לתחושה. אתם יכולים להרגיש איך זה להיות חופשיים. ללא רעשי הרקע הדיגיטליים. בלי שהמסכים יקטפו את שאריות תשומת הלב שעוד נותרו בכם. הפשטות העירומה הזאת גורמת לכם אושר.
אבל אתם לא שם.
אתם בעיר הגדולה. או הקטנה. עוד מעט תקומו. לחוצים לא לאחר לעבודה. לא להיתקע בפקקים. לא להתווכח עם הילדים שלכם על המכנסיים, איפה התיק, צחצחת שיניים, למה אתה עושה לי את זה בכוונה, מה יהיה איתך הסוף, נו בחייך בואי נזוז כבר, רק לצאת מהבית, להיכנס לתוך האוטו ולהפליג לעבר מה בדיוק?
אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול את עצמנו בדיוק את השאלה הזאת: לעבר מה בדיוק? לשם מה בדיוק? כי מתי הכסף הפך לתכלית, לחזות הכל, ולא לאמצעי להשגת אושר, רווחה, שקט. אם אתם כל היום בתוך המטריקס הזה כדי שיהיו לכם חיים, אז לאן הם בעצם נעלמו.
אתם לא מפספסים רק את שעת הדמדומים, או את השחר העולה, אתם מפספסים גם את הילדים שלכם, שהפכן לאמצעי להשגת הכסף. רק שלא יפריעו לכם בבוקר. רק שלא יתווכחו איתכם. רק שלא ימשכו זמן ותאחרו בגללם. וכשאתם מפספסים אותם, אתם מפספסים גם את עצמכם. אתם כבר לא באמת יודעים מי אתם. כלים על לוח השחמט של מי בדיוק? סטטיסטים במחזה שמי כתב עבורכם?
אלה הם חיינו בעולם הזה. מעגל של עבודה ומנוחה. מנוחה ועבודה. לחץ ובריחה. בריחה ולחץ. אלה הם חיינו שאינם חיים. כי המרדף אחרי הכסף שיבש את התודעה שלנו לחלוטין. הרחיק אותנו מעצמנו. גרם לנו להתפשר על הרבה פחות ממה שמגיע לנו. הכניס בנו מתח. עצב. כעס. תסכול. חוסר אונים. אנחנו כלואים בתוך הכלא שאנחנו בנינו לעצמנו, רק שמתישהו, אי שם בדרך, זרקנו את המפתח ואנחנו לא מצליחים למצוא אותו. אנחנו לא מצליחים למצוא את עצמנו. אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין. לפני שהכל יחלוף ואיננו. ולא הרגשנו איך זה קרה לנו.
גם היום תהיה לה אותה שעת דמדומים. גם היום אתם יכולים לחתוך מוקדם יותר, לנסוע לים, לקחת את מי שאתם הכי אוהבים, לעמוד על החוף ולהביט ולחוות ולחייך ולהרגיש חיים. כל כך חיים. הכי חיים. כפי שלא הרגשתם כבר מזמן. כפי שאולי לא חוויתם מעולם. ואז, אחרי שהחושך יירד, תסעו הביתה ותחבקו את הילדים שלכם ופשוט תהיו איתם. כי זה לא מובן מאליו. ממש לא מובן מאליו.
אתם שם?
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
