אם אין לכם משהו טוב להגיד - אל תגידו כלום

"את קצת שמנמונת, פה הרבה יותר יפה לך", אמרה מישהי ושלחה אצבע גסה לשומר המסך שלי, ממנו נשקפה תמונה זוהרת. זה היה דקות אחדות אחרי שסיימתי הרצאה וניגשתי לכבות את המחשב, כשהמשפט ננעץ בי כמו חץ בבטן הרכה. הייתה בו תערובת של עלבון, מחמאה וטיפשות מתקדמת.

קודם כל לא אומרים לאשה שהיא שמנמונת, בטח לא לאשה שנושאת על בשרה נתחים שהתיישבו לא במקומות שהם אמורים. נגיד, סנטר זה לא מיקום מעולה. גם גב אחורי לא. חוץ מזה, מה אני אמורה לעשות עם המשפט חסר הערך שהיא הנפיקה? להפסיק עם פחמימות? להחליף מיד את התמונה שצולמה למגזין ולכן אני לא דומה למי שאני בלחות היומיום?

לאנשים יש נטייה לזרוק משפטים לחלל האוויר, לשכוח אותם עוד בטרם הגו את ההברה האחרונה, אבל אנחנו נשארים עם המשפט הזה ימים, שבועות, לפעמים שנים אחר כך. המשפט של אותה אישה חדר אליי כי הוא ישב על נקודות שפעם כאבו לי והציקו, נקודות שכבר חשבתי שהן מאחוריי אבל זה רק בגלל שהן היו מאחורה ולא ראיתי אותן.

שיחה בין נשים. לא חייבים לומר כל דבר(צילום: shutterstock)

תנו לי קצת ספייס

כשהייתי ילדה נחשבתי ליפהפיה של הגן ואחר כך של היסודי ובהמשך של התיכון, אבל לא הבנתי מה מוצאים בי: בעיני רוחי ראיתי ילדה חד-גבה, עם חצ'קונים, שיער מלא קשרים, שסובלת מפריחה איך שמגיעה הפריחה וחושבת שיש לה בטן עגלגלה. התמונות, אגב, חושפות בטן דקיקה שלא תהיה לי גם אם אעשה שבע פעמים ביום אימוני היט, ולגבות העבות של פעם אני מתגעגעת, כי המריטות לא עשו עימן חסד. לצערי, רק בדיעבד אנחנו מבינות שהיינו בסך הכל מציאה לא רעה ואת הנעשה אין להחזיר.

למוח האנושי, ובעיקר הנשי, יש נטייה למצוא פגמים. אם מישהו זורק מילה שנוגעת לנו בפגם היא מקבלת משנה תוקף. אולי התמונה בשומר מסך לא הזכירה לי את מי שאני באמת, ובגלל זה נפגעתי, ואולי כי אותה אישה הרשתה לעצמה לפלוש בלי שהתבקשה למרחב האישי שלי. אני שונאת שנדחפים לי לספייס. לא סובלת אנשים שמדברים קרוב מדי, שדוחפים את המזלג לצלחת שלי, שמחטטים לי בנשמה. אני צריכה שיהיה מסביבי אוויר כדי שאני אוכל לנשום, שיהיה לי מרחב יצירה ותמרון, אחרת אני מרגישה שדוחקים אותי לקיר.

לפני כמה זמן מישהי הגיעה אליי ליעוץ ולא הפסיקה לתחקר אותי על תוכנית הדייטים שהשתתפתי בה ועל הילדים שלי ועל הגרוש ועל בן הזוג. היא אפילו לא ניסתה להסוות את הטון המציצני בקולה. עניתי לה תשובות שהיו מזכות אותי באוסקר מטעם המוסד, אבל הבטן התכווצה לי.

אולי נדמה שאני חשופה וחושפת הכל לעיני כל, אבל זו אשליה. בהרצאות, בפייסבוק ובסדנאות, אני חושפת ב ד י ו ק את מה שאני רוצה לחשוף, לא טפח אחד יותר. אבל אנשים מסוימים מרגישים שהם מכירים אותי על סמך הפרסומים, ואם הם לא מכירים אז הם רוצים להכניס ראש ורגל ויד ולגרוף לעצמם כמה שיותר עד שלא נשאר לי מעצמי.

רכלנות וחדירה לצנעת הפרט הן תכונות של אדם שצריך לחיות דרך מישהו אחר, כדי שלא ימות מבפנים. אנשים שנכנסים לנו מתחת לעור, ולא בקטע טוב אלא יותר הנוסע השמיני, הם זוללי נפש. שומרת נפשה תרחק. הבעיה שלפעמים קשה לנו לזהות אותם, כי זאת יכולה להיות חברה טובה, דודה, מכרה קרובה, והבעיה היותר גדולה היא שאנחנו מתבלבלות בין נחמדות להתנחמדות. אנחנו משתפות פעולה, ועד שמתברר לנו שכרתנו ברית עם השטן, אנחנו נשארות בלי אנרגיה.

במצבים כאלה יש רק פעולה אחת שתציל את המצב: להיזכר מהר שאני לא חייבת כלום לאף אחד מלבדי. שום הערה, עקיצה או חיטוט לא יתפסו אותי לא מוכנה כשאני סגורה על עצמי. הייתי רוצה לכתוב שקפצתי בזעם על האשה שנתנה לי מחמעלבון או שניסיתי להעמיד אותה על מקומה, אבל במקום זה הייתי צריכה להבין למה אלף משפטים יותר גרועים לא עשו לי כלום, ולמה התערערתי דווקא ממשפט שלא נוגע במהות שלי (אני מחבבת את גופי הלא מושלם בקטע פסיכי).

מילים שנאמרו, חוויות שצברנו, כעסים שהדחקנו בילדות - כל אלה נצרבים בעור ובנשמה, ונשלפים כשאנחנו מרגישות מאוימות. אם נפגענו מגבר תמיד נאשים גברים, אם עברנו פרידה קשה יהיו לנו חרדות נטישה, ואם הייתי הילדה שמרצה את כולם אהיה אשה ששוכחת לאהוב את עצמה. אנחנו פועלות על סמך העבר שלנו אבל הבשורה המשמחת שזו לא גזירת גורל. אי אפשר לשנות את העבר, אבל אפשר לשנות את ההווה כדי להשפיע על העתיד, שיהיה טוב יותר.

שלך,

גאיה קורן

גאיה קורן, בעלת ההופעה אני מלכה ,  קואצ'רית אישית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר", עיתונאית בידיעות אחרונות