מכתב לאמא: היום שברחתי מהגטו

בשיתוף "מגדלי הים התיכון"

יצאנו החוצה שלושתנו ואת הלכת באמצע ביני לבין דינה. הרחובות היו עדיין ריקים מאדם. ושתינו חיבקנו אותך והיית כל כך רזה. הכל היה אפור והבניינים הגדולים חסמו את קרינת השמש. זה בעצם היה טיול הריחה שלנו, הובלת אותנו לבריחה מהגטו. נצמדתי אלייך כל כך חזק ולא רציתי לעזוב. בקצה המדרכה עצרנו כי דינה החליטה שמשם עלינו להתקדם לבד, לא ידענו אם נצליח לברוח ולא רצינו שגם חייך יסתכנו בשל הבריחה שלנו. החזקתי את עצמי לא לפרוץ בבכי, החיבוק היה חזק, אחר כך נישקת אותי וליטפת לי את היד וטקס הפרידה נגמר בידיים מושטות לנפנוף.

התבוננתי בך, אני זוכרת שהיית כל כך יפה, לבושה בשמלה בהירה שגדולה עלייך בכמה מידות, שיער בהיר מסורק לאחור, עור בהיר וחלק כמו בובת חרסינה ועיניים גדולות וכחולות עם מבט של חום וצער. אחותי אחזה בידי והתחלנו להתרחק. לא יכולתי להתאפק ומדי פעם הסתכלתי לאחור ועדיין עמדת שם. כך את חקוקה בזיכרוני, עומדת מול קרני השמש שהגיחו בין הבניינים ויצרו סביבך הילה של זוהר ונראית כמו מלאך.

גם כשהתרחקנו עמדת שם, ליווית אותנו במבטך, מנופפות לנו וחיוך שהביע כאב התנוסס על שפתייך. התרחקנו עוד ועוד ואת עדיין עמדת שם על המדרכה ואני שלחתי לעברך נשיקה.

 המגפה החדשה שתוקפת כ-50% מהמבוגרים בישראל

בתיה בשנות הילדות עם אחותה דינה והיום(באדיבות: בתיה פיחוטקה)

דינה החלה למהר ולהגביר את קצב צעדיה ואני נגררתי אחריה, אני זוכרת שפתאום היא עצרה ואני איתה, שתינו הסתובבנו ועדיין ראינו אותך, היית כבר דמות קטנה ומרוחקת. המשכנו לשלוח לעברך נשיקות עד שדינה בבת אחת סובבה בחדות את גופה, אחזה בידי והמשכנו להתרחק בצעדים מהירים.

בפינת הרחוב לפני הפנייה שמאלה סובבנו בפעם האחרונה את הראש לעברך. דינה אמרה לי להביט בך, בכמה שאת יפה וזוהרת על הרקע האפור והדל מסביב ושנזכור את הרגע הזה כי יעבור זמן עד שנראה אותך שוב. ניסיתי למשוך את היד שלי מהאחיזה שלה, רציתי להתנתק ולרוץ אלייך אמא, לחבק אותך ולנשק אותך עוד פעם... אבל דינה לא אפשרה לי, היא אחזה את היד שלי בחוזקה ולא נתנה לי להשתחרר, ניסיתי להתנגד עד שדינה אמרה לי "בואי" "צריך למהר, אין זמן, מוכרחים לעבור עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי", עברנו את הגדר דרך פרצה וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך אמא אהובה שלי.

הייתי בת 4 שנפרדתי ממך, דינה בת 11, לאחר שברחנו מהגטו נדדנו שלוש שנים. בזכות המראה שלנו, של צועניות והכרתנו עם התפילות הנוצריות הצלחנו להפחית את החשד, החלפנו את שמנו ונכנסנו לכנסיה בה עשינו עצמנו מתפללות.

הכומר לקח אותנו למטבח ונתן לנו לאכול, כסף לנסיעה וציוד לדרך. בדרכים ישנו מחובקות כדי לשמור על חום הגוף במרחבים הפתוחים. כך הצליחנו להעביר עוד לילה ועוד לילה בקור ובחושך למרות שפחדנו כל כך.

7 המלצות: כך תכתבו את סיפור חייכם בגיל המבוגר

בתיה ודינה בילדותן (באדיבות בתיה פיחוטקה)

במהלך הנדידה עברנו בין כפרים ועיירות קטנות, דינה עבדה בעבודות בית ואני  סייעתי במרעה. המשיכו לנדוד, עד שיום אחד הגענו לייאוש מוחלט ודינה הציעה שיישארו לישון על הגבעה ויקפאו למוות.

יום אחד ראינו אור מרחוק והלכנו בעקבותיו. זה היה בית ובו אישה מבוגרת שהסתירה אותנו בעליית הגג שלה. זמן קצר לאחר מכן הגיעו שוטרים ומשכו את דינה בשיער ולקחו אותן בעגלה לתחנת משטרה. האישה נסעה איתן כדי להגן עליהן ונלחמה שהן נוצריות. בתחנת המשטרה היו עוד קבוצה של שוטרים. אחד השוטרים זיהה אותנו מהנדודים ולקח אותן לראש הכפר כדי שיסייע.

התפריט הגמיש: התזונה שתחזק אתכם בגיל 60 ומעלה

כך בעצם ניצלנו, שוב. אולם ראש הכפר הפריד ביננו ושלח את דינה למשפחה מבוססת ואותי לזוג נוצרים קשיי יום שנתנו לי לישון על הריצפה והכריחו אותי להתפלל. לאחר תקופה הזוג החזיר אותי לראש הכפר בטענה שאינו יכול לטפל בי יותר ואז נשלחתי למנזר ושם שהיתי זמן רב.

בסוף המלחמה דינה מצאה אותי והצליחנו יחד להגיע לעיר ליד ורשה, שם חברנו לילדים יהודים נוספים שהצליחו לשרוד את השואה ונדדנו יחד לצ'כסלובקיה, אוסטריה עד שהגיענו למרסיי שבצרפת. במרסיי היה נוער יהודי שיחד איתם עלו בעלית הנוער לארץ בשנת 1946.

בחיי הבוגרים הייתי גננת בת"א, נישאתי וכתבתי שלושה ספרים על שנות הילדות הקשות באירופה של מלחמת העולם השנייה והעלייה לישראל. היום אני מתגוררת במגדלי הים התיכון בנורדיה ונמצאת תמיד בקשר עם אחותי, דינה. 

במשך השנים כתבה בתיה פיחוטקה את הספרים: "כנגד כל הסיכויים", על ילדותה בתקופת השואה, "שוקו אחרון של ילדות" שמספר את קורותיה במנזר והעלייה לארץ ישראל, "ריח אקליפטוס וטעם תפוז", על השילוב בארץ וקליטתם הקשה והכואבת של הילדים ששרדו את השואה באירופה בישראל.

בשיתוף "מגדלי הים התיכון"