המחווה המרגשת של התלמידים למורתם חולת הסרטן

"היא כמו אימא עבורנו", משתפת הדייה חיחי, תלמידתה של ווטפה, "היא תמיד שם עבורנו. גם אחרי שחלתה. היה לנו חשוב להראות לה שגם אנחנו שם עבורה. זה היה יום מאוד מרגש עבור כולנו".

"ישר פרצתי בבכי", ווטפה פארס לאחר הטיפול האחרון(באדיבות המצולמים)

את המחווה המיוחדת יזמה מורתה המחליפה של ווטפה וחברתה הטובה, סדיקה פארס. "גם אחרי שחלתה ווטפה לא עזבה את התלמידים שלה", מתארת סדיקה, "היא נפגשת איתם בסופי שבוע והם מבקרים אותה חופשי בבית שלה. רצינו לרגש אותה בחזרה ולהראות לה שגם אנחנו שם עבורה ולא עוזבים אותה לרגע".

סדיקה מוסיפה כי כשהציעה לתלמידים להפתיע את מורתם וללוות אותה בטיפול האחרון הם לא התלבטו לרגע. "כולם ישר הסכימו לשתף פעולה. כבר חודש שאנחנו מתכננים איך להפתיע ולרגש אותה. התלמידים הציעו הרבה רעיונות – חוץ מהתמיכה שלהם בווטפה הם גם חילקו זרי פרחים ליתר החולים במחלקה האונקולוגית של שיבא וכתבו מכתבי תודה מרגשים לרופאים ולאחיות שמטפלים בווטפה".

"היא לימדה אותנו להיות שם אחד עבור השני. רצינו להראות לה שהבנו את השיעור"

עשרות תלמידיה של ווטפה המתינו לה בבוקר הטיפול הכימותרפי האחרון בכניסה לחורפיש. הם קיבלו את פניה כשהם לובשים חולצות תואמות ועליהן הכיתוב: "אני עונד סרט עבור המורה שלי/ היא נלחמת, אז אנחנו נלחמים/ יחד נוכל להילחם בסרטן".

ווטפה מתארת כי המחווה המשמחת הייתה עבורה הפתעה גמורה: "ראיתי 30 אנשים עומדים בכניסה לכפר עם הגב אליי ולא הבנתי מה קורה. כשהם הסתובבו וראיתי שאלו התלמידים שלי הבנתי שהם באו עבורי. כשראיתי את הכיתוב על החולצה שלהם הבנתי גם למה הם שם. ישר פרצתי בבכי".

"הרגשתי שכל הכפר עוצר כדי להיות איתי ברגע קשה"(באדיבות המצולמים)

"הטיפולים לא היו קלים בכלל", משתפת המחנכת, "יש ימים שאתה מרגיש קושי בגלל חוסר המעש. מתגעגעים לשגרה של העבודה, לחיים רגילים. עדיין לא סיימתי את הטיפולים, ויש לי עוד דרך לעבור, אבל היום הזה נתן לי הרבה מאוד כוח. אתה לא מצפה לדבר כזה. הרגשתי אחרי הטיפול כאילו לא הייתי בטיפול בכלל. התנתקתי לחלוטין מהכאב. זה היה יום של אופוריה. אתה מרגיש שכל הכפר עוצר לרגע רק כדי להיות איתך ברגע קשה. אי אפשר לתאר הרגשה כזו".

"ווטפה לימדה אותנו איך להיות שם אחד בשביל השני", מסכמת תלמידתה של המורה, "היה לנו חשוב להראות לה שהבנו את השיעור".