אל תחכו לאחר כך, תחיו עכשיו
רוב הזמן אנחנו לא חיים. אנחנו פוחדים מהחיים. אנחנו כל כך חסרי אונים מול עוצמת החיים. ובמקום לחוות אותם במלואם ולמצות אותם עד תום, אנחנו מבזבזים אותם על שטויות. מריבות. ויכוחים. עלבונות. ניתוקים. מאבקי אגו. הסחות דעת. ורעשי רקע. והזמן חולף
כשאבא מת. כשאמא נפטרה. כשחבר הולך לעולמו. כשמודעת האבל צצה בכניסה לבניין. כשאסון נורא הולם בפנינו במהדורת החדשות. כשיום הזיכרון עוטף אותנו בכאב ופנים צעירות משתקפות אלינו ממסכי הטלוויזיה. פתאום אנחנו מבינים: החיים כל כך שבירים. החיים כל כך פריכים. החיים כל כך קצרים. ואז הם נגמרים.
רק אתמול היינו ילדים. ומחר כבר לא נהיה כאן. אנחנו חולפים ביעף. זורמים במהירות. דוהרים על כביש החיים. והנה, הגענו אל הסוף, העיניים עוד מעט נעצמות, הלב הולם את נקישותיו האחרונות, ולא הספקנו כמעט כלום.
המוות הוא קצר. המוות הוא סופי. הוא תופס אותנו במיטה. במכונית. בחדר המדרגות. או בטיול שתכננו לחו"ל. בלילה סתווי. בבוקר אביבי. או בערב גשום וסחוף רוחות. המוות הוא בודד נורא. אבל החיים שלנו יכולים להיות מלאים. עזים. שמחים. מספקים. אם רק ניתן להם להיות. אם רק ניתן לנו להיות. ולא נחסום, נגביל, נעכב, נמתן, נסרס, נחנוק, נתפשר, נוותר עלינו. על כל מה שיש בנו. ועל כל מה שהיינו יכולים להיות.
אל תחשבו על מה שאין - אלא על מה שיש
רוב חיינו אנחנו פוחדים מהמוות. ובמקום לחיות באמת, אנחנו שורדים. מדי פעם אנחנו נזכרים שזמננו קצוב, ואז אנחנו מתעשתים, מתנערים, לוקחים את עצמנו בידיים ומתחילים לחיות.
אבל רוב הזמן אנחנו לא חיים. אנחנו פוחדים מהחיים. אנחנו כל כך חסרי אונים מול עוצמת החיים. ובמקום לחוות אותם במלואם ולמצות אותם עד תום, אנחנו מבזבזים אותם על שטויות. מריבות. ויכוחים. עלבונות. ניתוקים. מאבקי אגו. הסחות דעת. ורעשי רקע. והזמן חולף. ואנחנו מתבגרים. והחיים חולפים. והנה מגיע יום אחרון. ותחושת החמצה אופפת אותנו. וכבר מאוחר. מאוחר מדי לחלום.
החיים מתעתעים. מפתיעים. בלתי צפויים. אין לנו שום שליטה אמיתית במה שקורה לנו. אז אנחנו נאחזים במה שאין לנו. ושוכחים את היופי הנשגב שעוטף אותנו. את הים. את השמש. את הנשימה. את האוכל. את האהבה. את המוסיקה. את המגע המלטף, הרך, המענג, המרפא, של אהובי ליבנו. את צחוקם המתגלגל, הסוחף, הכובש, של ילדינו. את קול הצעדים המוכר, הנעים, המרגש, של יקירינו. את החיוכים. את המלים. את הקירבה. את האינטימיות. את הביטחון. את השלווה.
יש כל כך הרבה טוב בחיינו, אז למה אנחנו מכתימים אותם ברע? למה אנחנו ממלאים את עצמנו בביקורת עצמית, בהלקאה עצמית, בהענשה עצמית, מייסרים את עצמנו לדעת, תוקעים לעצמנו, בזים לעצמנו, מעליבים את עצמנו, מקטינים את עצמנו, מבטלים את עצמנו, ממיתים את מי שאנחנו מדי יום, מדי שעה, מדי דקה. אנחנו עושים לעצמנו את המוות עוד הרבה לפני שהמוות עושה לנו סוף. ובמקום לחיות בכל יום הרבה, אנחנו מתים בכל יום קצת. ועוד קצת. ועוד קצת.
כשנולדנו, קיבלנו מתנה כל כך גדולה, כל כך יפה, כל כך עוצרת נשימה. ומה אנחנו עושים איתה? ומה אנחנו עושים לנו? עושים כסף? לחיות זה לא לעשות כסף, או להתפרנס, או להצליח. לחיות זה לאהוב. ולקבל אהבה בחזרה.
ההצלחה האמיתית שלנו אינה נמדדת בכרטיס האשראי שלנו אלא באהבה שבנו. בכמות האהבה שאנו מקבלים. וביחסים שאנו רוקמים. וביכולת שלנו להיחשף, ולהיפתח, ולהודות, ולפעמים גם לבכות, ולהתרפק, להיות אנושיים, להיות מי שאנחנו, ולזכות בהכרה ללא שום מאמץ או הוכחה. כשאוהבים אותנו על מי שאנחנו, אנחנו חיים.
אז אולי היום, יום שמש נעים של סוף האביב, שמיים כחולים ואוויר טוב, נתחיל מחדש. הרי בכל יום אפשר להתחיל מחדש, אבל היום הזה יכול להיות היום המיוחד הזה, שבו נבטיח לעצמנו, וגם נקיים לעצמנו, שאנחנו משנים את החיים. שאנחנו פותרים את החיים. שאנחנו חיים.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
