4 הדברים שזוגות לא מדברים עליהם. וכדאי שידברו
אלה הנושאים שאתם נמנעים מלדבר עליהם כדי לא לריב או לא לדבר על זה באמת. אבל זה בדיוק מה שעלול להרוס לכם את הזוגיות. וחבל
אתם אף פעם לא מדברים על זה. שומרים בבטן. מדחיקים. מכחישים. אבל זה נמצא שם, ביניכם. מפריע לכם. מעיק. לוחץ. מטריד. ופתאום אתם מתפרצים. רבים. מתרחקים. ולא תמיד יודעים למה. אלה 4 הנושאים שהורסים את הזוגיות שלכם, אבל אתם נמנעים מלעסוק בהם. רצוי מאד לדבר עליהם. וכדאי מאד לטפל בהם. כדי שהקשר ביניכם יבריא, יתחזק וישגשג. כדי שתחזירו את האהבה למעונכם. ותהיו מאושרים באמת.
תחושת החמצה
הבית ההוא שלא קנית. המשרה הנחשקת שעליה ויתרת. האקס המיתולוגי שאולי היית צריכה להתחתן איתו. התואר שהפסקת באמצע כדי להתפרנס. כל הדברים שהיו יכולים להיות אחרת. אבל הם לא היו יכולים להיות אחרת, כי זה מה שהיה, וזה מה שיש היום, ואי אפשר לחזור לאחור, זה עבר ונגמר מזמן. רק שאתם לא שחררתם אחיזה. לא הפנמתם את המציאות.
ואתם מאשימים זה את זו, מדי פעם, כשהויכוח מתלהט, והזכרונות מציפים אתכם, בחייכם המוחמצים. אבל הם לא מוחמצים, הם הכי נכונים והכי מתאימים לכם. רק שאתם מעדיפים לחיות בארץ החלומות המנופצים והתקוות האבודות, ולא כאן ועכשיו. לא רואים את מה שיש. הילדים. ההצלחות. החברים. השמחות. אתם. אין טוב מזה. אין משהו אחר. מתי כבר תתבגרו ותתגברו?
חרדת נטישה
אבא נטש אותך כשהיית ילד. אמא פרקה עלייך את התסכולים שלה. ההורים שלך התגרשו אחרי מריבות נוראיות. ההורים שלו היו עסוקים בעצמם. את הצלקות שנחרטו בלבכם קשה יהיה למחוק, ואם נהיה כנים, זה כמעט בלתי אפשרי. חוויית הנטישה העמוקה, או תחושת האובדן הצורבת, מנהלות את חיי הרגש שלכם עד עצם היום הזה. קשה לכם לסמוך.
קשה לכם להתרפק. אתם חשדניים. דרמטיים. מופנמים. או מסתירים מה אתם באמת מרגישים. כי אתם בטוחים שלאף אחד לא באמת אכפת מכם. אתם נאחזים בקשר לא מספק רק משום שאתם פוחדים להישאר לבד. וגם אתם מאושרים ומסופקים, התקף קינאה עלול להחריב לכם את היום, ואיום בעזיבה עשוי לטלטל את הנפש הפגועה. במקום להיחשף בפני מי שאוהב אתכם, אתם הולמים בו, או בה, במלים קשות. במקום להעמיק את האמון, אתם מעליבים זה את זו. בסוף זה ייגמר בבכי.
אלימות כבושה
זה לא הקול הרועם, הקללות העסיסיות, או התגובות המלודרמטיות. זו האלימות שצבורה שם. את מרגישה אותה בכל רגע שהוא מסתובב כמו ארי בסוגר. נובח לפתע. יורה בך מבטים מפחידים. או מאיים לשבור את הכלים. את פוחדת ממנו. הילדים רועדים מפניו. אמא שלך שומרת ממנו מרחק. וגם החברים שלכם מתמעטים והולכים.
כן, את יודעת שהוא היה ילד מוכה, שהוריו חבטו בו, שחבריו לעגו לו. אבל הסירוב שלו לטפל בפצעים הישנים שבהם הוא כל כך מתבייש, עוד יעלה לכולכם ביוקר. ומה איתך? כשאת צובטת את הילד שלך, אוחזת בו בחוזקה, נותנת לו פליק קטן, או צורחת עליו שכל השכונה תשמע, האלימות שספגת בבית מטפטפת החוצה. ואת פוגעת, הורסת, מרחיקה. אם לא תעצור את זה, אם לא תטפלי בפצעים שלך, יום אחד זה יהיה מאוחר מדי. קחו את זה בחשבון.
תסכול מיני
העבודה. הילדים. טלפון מחבר. הסדרה שאת אוהבת בטלוויזיה. תמיד יש תירוצים לא לעשות את זה. ואז אתם כבר עייפים והולכים לישון. לפעמים אתה רוצה. לפעמים את. אתם לא מסונכרנים. השגרה מתסכלת. הגוף השתנה. הגיל מפחיד. אתה מתבייש לבקש. את חוששת ליזום. הוא נרדם.
את מתחמקת. ואתם לא עושים את זה. או עושים את זה רק בשישי. בשקט. מהר. שהילדים לא ירגישו. אתם בוערים. ואז מכבים את זה. ואף פעם לא משוחחים על מה שכבר אין ביניכם, כי בבית שלכם אף פעם לא דיברו על זה. זה היה טאבו. וזה הולך ומצטבר ביניכם, ואתם מתרחקים זה מזו, בקושי נוגעים, חיבוק פה, ליטוף אגבי שם, נשיקה קטנה על הלחי, מפלרטטים עם אחרים, ואולי, בתוככם, רוצים יותר, להתרגש, לחטוא. כל התשובות נמצאות אצלכם, ביניכם. זה שם, כל הזמן. אתם חייבים לדבר על זה.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
