אורי בשה, עיוור מלחמה, מתחרה במרוצי אופניים
אורי בשה התעוור בגיל 20 בזמן שהטנק שלו חטף פגז. מאז אותו קרב הוא החל בקרב אחר, על חיים מלאי תוכן, ספורט ועשייה. "בלי הפעילות הספורטיבית לא הייתי מצליח להגיע לשום דבר". בסוף השבוע הקרוב ישתתף במסע אופניים בשבילי רמת הגולן, ויחזור למקום שממנו הכל התחיל
בשה (56), נשוי ואב לארבעה המתגורר במושב גן יאשיה בעמק חפר מדבר מניסיון אישי. את מאור עיניו איבד בגיל 20, בעת שירותו כחייל בחטיבה שבע של חיל השריון. "הייתי בפלוגה הראשונה שהוכשרה לעבודה עם טנק המרכבה בשנות ה־80. בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה הוכנסנו לשטח הלחימה כדי להחליף פלוגה שנפגעה קשה ופעלנו בעיקר בגזרה המזרחית, מול הצבא הסורי.
"אחרי כשבוע דילגנו לבקעת הלבנון ובאחד הקרבות נפצעתי מפגז שנפל לידי. שם נגמרה מבחינתי מלחמת לבנון והתחילה מלחמה אחרת. הפציעה שלי הוגדרה פציעה קשה, איבדתי מיידית את מאור עיניי, היו פציעות ביד וברגל, ולמרות שהייתי בהכרה, לא ידעתי שהתעוורתי. שלושה ימים אחרי שהובהלתי לבית החולים רמב"ם הרופא נכנס לחדרי וסיפר לי שעין אחת השארתי בלבנון, כנראה לתצפיות על דמשק, והעין השנייה מרוטשת, אבודה. באותו רגע התחילו חיי החדשים, האחרים, המרתקים".
מה זאת אומרת באותו רגע? לא נשברת לשמע הבשורה? בכל זאת, גבר צעיר בן 20 שמתבשר שהוא עיוור.
"לא, ואני מחבר את זה לחלקים ההישרדותיים שלי מהשכונה הקשה שבה גדלתי באור־יהודה, שכונה שבה נאבקנו על כל דבר ושמחנו מכל דבר קטן שהצלחנו איכשהו להשיג. כשהרופא אמר לי שאני עיוור משהו בי התפרץ בשמחה – וזה החלק ששמח לחיות. כל השאר התגמד לעומת המתנה הזאת – החיים".
הוא ברח מבית החולים אחרי אשפוז בן חודש וחצי ועם השתלות עור טריות, עשה לא מעט שטויות עם החבר'ה מצוות הטנק ("מעשים שהיום לא הייתי עושה, למשל לנהוג באוטו כשהם מכוונים אותי ברחובות תל־אביב, כמו שעשינו בטנק") והחליט שהוא רוצה ללמוד באוניברסיטה.
עד אז, בקושי ידע קרוא וכתוב, "ואפילו לא ידעתי איך נראות האותיות באנגלית". אלא שכוח הרצון של בשה היה חזק מהכל. הוא השלים את הבגרויות, נרשם ללימודי עבודה סוציאלית, וכבר שנים הוא עובד כפסיכותרפיסט המתמחה בהתמכרויות. כמו גורמים רבים אחרים בחייו, גם את העיסוק הזה הוא מחבר לחיים בשכונה שבה סמים ואלכוהול היו לא פעם הפתרון העצוב להתמודדות עם עוני ותסכול.
"לא חוויתי נקודות של משבר, כי רציתי רק לצאת מהחלקים הגופניים שהגבילו אותי, לחיות וליהנות. לשמחתי, משרד הביטחון הוא גוף מדהים עם אנשים נהדרים, שעושים הכל כדי לעזור כשיש פצוע צה"ל שרוצה להשתקם. אני רציתי להשתקם בכל מאודי, והם האמינו בי", הוא אומר.
לצד העבודה הקלינית עוסק בשה מאז פציעתו בספורט. הוא השתתף באולימפיאדות ובשלל תחרויות במשחק שהמציא בשם "כדור־שער", ורכב על סוסים. "בשנים הראשונות אחרי הפציעה חרשתי את הארץ עם החברים מבית הלוחם על אופני טנדם. עשינו מסעות ארוכים בכבישים, עד שנפרדתי מהאופניים לטובת מסעות שטח על סוסים, ספורט קרוב לליבי", מספר בשה. כיום הוא רוכב על סוסה בעיקר בשביל הכיף, ואת האתגר התחרותי העביר לרכיבה על אופניים, כחלק מקבוצת הרוכבים "כן ולא – רוכבי השרון".
בשה: "בשנת 1993 הקמתי את עמותת 'כדור האור' לטובת ספורט לעיוורים שאינם נכי צה"ל, כשהמטרה הראשונה הייתה להקים קבוצת כדור־שער לעיוורים בנתניה. הקבוצה נסגרה עם הזמן אבל העמותה המשיכה לפעול, ולפני כחמש שנים פנו אליי מהמרכז הישראלי לכלבי נחייה בבית עובד וביקשו את עזרתי בהקמת קבוצת רכיבת טנדם באזור השרון. הסכמתי מיד לעזור. לא התכוונתי להשתתף בזה בעצמי, אלא שזה נעשה הספורט האהוב עליי. כיום יש כמאה שותפים בקבוצה שלנו, עיוורים ורואים. אני קורא להם שותפים ולא מתנדבים כי הם באים לא כדי לְרצות או לסמן וי על מעשה טוב שעשו. אנחנו שותפים. זאת חוויה שהיא הרבה מעבר לדיווש המשותף, לכולנו. סרגל המאמצים הוא גופני ומנטלי ואנחנו רוכבים יחד יותר מ־2,500 קילומטרים בשנה, עם הציוד הכי טוב ובאווירה איכותית ותחרותית".
חברי קבוצת הרכיבה נפגשים פעמיים בשבוע, ולקראת תחרויות מקפידים על אימונים מפרכים הכוללים רכיבה של בין 200 ל־300 ק"מ שבועיים וכן ריצה ועבודה בחדר הכושר כדי לשדרג את הכושר הגופני. "הסוד אינו בשרירים המפותחים. כשאתה עומד מול קיר אתה צריך לרצות לעבור אותו", הוא מסביר, "ובלי חוסן מנטלי – לא יעזרו השרירים".
רמת הגולן באופניים
בסוף השבוע הקרוב תשתתף קבוצת הרוכבים של בשה במסע האופניים "חוצה גולן", מסלול רכיבה אתגרי בן יומיים המתקיים כבר 22 שנים, שבמהלכו ירכבו המשתתפים לאורך כ־120 קילומטרים ברמת הגולן. במסע ישתתפו 300 רוכבים, שייהנו מנופי הגולן במסלול המגובש על ידי אגף התיירות בחברה הכלכלית גולן.
בשה: "את 'חוצה גולן' עשיתי בעבר מספר פעמים ואמשיך לעשות עוד ועוד, כי זאת חוויה מאלפת עבורי לדהור על האופניים בשבילי הטנקים ברמת הגולן, בדיוק באותם שבילים שבהם הייתי עם טנקי המרכבה של חטיבה שבע. הקפטן שלי מתאר לי את הנוף וזה מחבר אותי למקום ולשטח, ואני יודע בדיוק איך הכל נראה כי הייתי שם כאדם צעיר ורואה. זה תענוג, אי־אפשר לבקש יותר".
"אני לא נוהג, אבל אני חי בחווה יפה ויש לי עיזים שאני חולב וסוסה שאני נהנה לרכוב עליה ועשרה כלבים וגם תרנגולות, והחיים יפים. מצד אחד, אני לא דוגמה כי יש עיוורים שלא פשוט להם, ומצד שני – אני רוצה לתת דוגמה ברצון לעשות דברים, ולא רק למען עצמך אלא גם למען אחרים. אחד הדברים החשובים בעיניי הוא הגברת המודעות לחשיבות השימוש בכלבי נחייה.
"כשאתה הולך עם כלב אתה קודם כל לא סגור בבית, ושנית – אתה מקבל חיבוק גדול מהסביבה. כשעיוור הולך עם מקל אנשים נרתעים, אולי הם חוששים לקבל מכה. כשאתה הולך עם כלב – הם רוצים להתקרב אליך ואליו. אין סיבה שעיוורים יישארו בבית כל היום, וכלב נחייה הוא דרך מצוינת לגרום להם לצאת".
הכתבה התפםרסמה במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
