אמא התאבדה בגיל 68, הבן התאבד בגיל 21
כשהייתה בת 68 התאבדה אדית, אימו של יוסי וייס. כ-20 שנה לאחר מכן שם בנו דרור קץ לחייו. בעקבות הטרגדיה הכפולה חיבר יוסי מופע יחיד שעוסק באובדנות. "בהתחלה לא התייחסתי למוות של אימי כהתאבדות. חייבים לדבר על הנושא בפתיחות בשביל החיים"
"אימא שלי הייתה בעלת B.A – בוגרת אושוויץ. על היד שלה היה קעקוע עם מספר הדיפלומה", מתאר בעוקצנות יוסי, "מיד אחרי שהיא אובחנה בסרטן היא החלה לדבר על כך שהיא לא מעוניינת בטיפולים".
חרף המחלה הקשה, יוסי מפרט כי מצבה הגופני של אימו היה תקין. "היא סבלה מכאבים אבל הרופאים נתנו לה עוד מספר שנים לחיות. כשסיפרתי לרופאים שלה שאימא מקטרת הם אמרו שיש לה עוד 10 שנים לקטר".
עוד בנושא:
כיצד למנוע את מקרה ההתאבדות הבא?
התאבדות: צריך לדבר על זה ובקול רם
3 חודשים לאחר לידת בתה - אימא של גלי התאבדה
האם לא אמרה לבנה באופן מפורש שהיא שוקלת לשים קץ לחייה, אבל בדיעבד יודע יוסי להצביע על תמרורי האזהרה: "היא אמרה שהיא רוצה לגמור עם החיים לפני שהיא תגיע למצב שהיא לא יכולה לעשות זאת. היא ביצעה ניסיון התאבדות שלא צלח. את הניסיון השני היא כבר תכננה בקפידה. בדיעבד גיליתי שהיא השקיעה בו הרבה מחשבה. בניסיון ההתאבדות הזה היא הצליחה. זה מצחיק לכנות ניסיון התאבדות כ'מוצלח'. זהו אקט שהוא הכל חוץ ממוצלח".
שנים ארוכות לאחר המקרה המצער, החיים זימנו ליוסי טרגדיה נוספת. בנו דרור ז"ל שם קץ לחייו לפני 13 שנים, כשהיה בן 21. מאז הפך יוסי לפעיל בעמותת "בשביל החיים" הפועלת למניעת אובדנות בארץ ואף כתב מופע יחיד בשם "השאיר מכתב?", בו הוא מדבר בגילוי לב על הטראומה שחווה ומעבר משכול להעצמה.
"התאבדות זו התאבדות זו התאבדות"
"בהתחלה לא התייחסתי למוות של אימי כאל התאבדות", משתף יוסי, "התייחסתי למקרה כאילו אימא שלי נגאלה מייסוריה. רק אחרי שבני התאבד והתחלתי להיות פעיל בעמותה נפל לי האסימון. אימא שלי לא נגאלה מייסורים. היא התאבדה. התאבדות היא התאבדות היא התאבדות. נגאלה מייסוריה זו מילה יפה. נפל בקרב על החיים זה ביטוי מכובס. אני בעד לומר את המילים מפורשות. חייבים לדבר בפתיחות על הנושא הזה בשביל החיים".
יוסי מודה כי הרקע למעשה הנואש של אימו גרמו לו לקונפליקט קשה: "מצד אחד יש תחושה מאוד גדולה של אכזבה וכעס בגלל ההתאבדות. מנגד קשישים יכולים להגיע למצבים קשים, ולכן לעיתים אפשר לגלות הבנה כלפי האקט. אני מתקשה מאוד להשלים עם הניגוד הזה כי גם בחור צעיר שנזרק מקורס טיס או שסובל ממחלה קשה מרגיש חסר אונים, בדיוק כמו הקשיש. אם אפשר להצדיק את המעשה של הקשיש למה לא לגלות הבנה גם כלפי המעשה של הצעיר? לכן קשה לי מאוד עם ההנחות שעושים להתאבדות של אנשים בגיל השלישי".
איך מיישבים את הקונפליקט הזה?
"בחבילה שאני סוחב על הגב יש הרבה דברים שלא הצלחתי לסדר בעולם. אני לא חושב שאני מסוגל לפתור את הקונפליקט הזה. אני חי איתו, אני מבין אותו ומשמיע אותו כשאני יכול וצריך. אני לא מהסס לומר שאני לא בעד המתירנות שבה אנשים מדברים על זכותו של אדם לקצר את חייו. אני לא מתווכח עם מי שבעד המתות חסד. אני לא אומר לאנשים להחזיק בחיים בכל מחיר. אני מבין שיש מצבים שבהם טוב מותו של אדם מאשר חייו. אני אבל חושב שאנחנו צריכים להילחם על כל אלו שרק חושבים שמותם עדיף מחייהם בגלל המקום הקשה שבו הם נמצאים. אין לי מושג מה עושים עם הקונפליקט הזה. אני כן ידוע שצריך לשים אותו על השולחן".
"החברה מגלה אמפתיה פחותה להתאבדות של קשישים"
20% מהאנשים ששמים קץ לחייהם בישראל הם מעל גיל 65. כ-100 קשישים נוטלים את חייהם בישראל בכל שנה. מחקר שביצעו ד"ר יוסי לוי בלז ופרופ' אייל גמליאל מהמרכז האקדמי רופין נותן ביטוי מספרי לפער ביחס של החברה לאובדנות בגיל השלישי לעומת אובדנות בקרב צעירים.
החוקרים הציגו בפני 250 אנשים תיאור של מקרה של אדם שהתאבד. החוקרים הציגו בפני הנשאלים שני תרחישים, אשר ההבדל היחיד ביניהם היה גילו של האדם ששם קץ לחייו – בתרחיש אחד היה המתאבד בן 27, ובתרחיש השני היה האדם ששם קץ לחייו בן 84.
המשתתפים התבקשו לדרג בסולם של 1 עד 6 עד כמה הם סבורים שניתן היה למנוע את המקרה, מהי מידת הטראגיות של המעשה, עד כמה החברה צריכה להתגייס כדי למנוע הישנות מקרים כאלו ועד כמה ניתן לקבל את ההחלטה.
ממצאי המחקר היו חד משמעיים – המשתתפים גילו אמפתיה פחותה כלפי הקשיש ששם קץ לחייו. בנוסף בעוד שהתאבדותו של הצעיר נתפסה על ידי הנשאלים כנמנעת, הנשאלים תיארו את התאבדותו של הקשיש כבלתי נמנעת ומצערת פחות.
"גילינו שעמדות הציבור הן הרבה יותר מתירניות כשהאדם שמתאבד הוא קשיש. אנשים סבורים שהמקרים הללו פחות ניתנים למניעה. השיח הציבורי נוטה להתמקד באובדנות צעירים, בעוד שאובדנות בקרב קשישים היא מכה רצינית. אוכלוסיית הקשישים גדלה בקצב אדיר. גורמי הסיכון שלהם הם מוגברים – הם נוטים יותר לסבול מדיכאון, בדידות, ירידה בתפקוד הפיזי והקוגניטיבי ומחלות כרוניות".
החוקר מוסיף כי "המשאבים שמשקיעה החברה במניעת אובדנות בקרב צעירים היא רבה יותר. יש ליחס של החברה השלכות מרחיקות לכת על ההחלטה של הקשיש. אנשים שחשים שהחברה רואה בהם ערך נוטים הרבה פחות לאובדנות. לקשישים מגיעה הזכות שנלחם על החיים שלהם. אמפתיה היא לא משאב מוגבל. קהילה לא צריכה לחלק את המשאב הזה במשורה. היכלות שלנו לשמור על הפרטים החלשים בחברה היא דבר מאוד חשוב".
"לא שאלתי את אימא אם היא רוצה להתאבד"
"אם יש לי מסר אחד ליוסי בן ה-30 היא שחייבים לדבר על הנושא הזה וחייבים לעשות זאת באופן מפורש", מסכם יוסי, "אני לא שאלתי את אימא שלי אם היא רוצה להתאבד. היום אני יודע שאם יש לך חשד שמישהו מהיקרים לך עשוי לפגוע בעצמו צריך לדבר איתו על כך באופן גלוי. צריך לשאול אותו האם יש לו מחשבות להרוג את עצמו. מחקרים מראים שרבים מהם ישיבו בכנות על השאלה הזו. את רובם אפשר להציל ואנחנו חייבים לנסות לעשות זאת".
ד"ר אבשלום אדרת, יו"ר עמותת בשביל החיים אמר: "סוגיית האובדנות בגיל השלישי הינה סוגייה נפיצה ומורכבת בשל תחושה אצל חלק מהציבור כי מי שהגיעו לגיל השלישי, מיצו במידה רבה את חייהם, ולכן תפיסת ההתאבדות לגביהם מתירנית ומאפשרת במקרים רבים. אנו רואים בכנס במה לשיח פתוח ואחראי המתמודד גם עם סוגיה שאינה נוחה וקשה לרבים".
ביום 10.5.18 תקיים עמותת בשביל החיים במכללת סמינר הקיבוצים כנס שיעסוק בהתאבדות בגיל השלישי - להרשמה
לפנייה לכתב/ת 
