אסון השיטפון בנחל צפית: להתמודד עם אובדן בגיל הנעורים
כניסה לבית משפחה אבלה בנסיבות טרגיות של אובדן אדם אהוב, שהותיר חלל בחייהם, זהו מפגש עם כאב, שבר חיים ועם משפחה במקום הכואב ביותר. אנו חרדים להם, רוצים בטובתם, רוצים להקל על כאבם, אבל לכאב יש תפקיד חשוב והוא חלק מתהליך האבל
בעקבות האסון בנחל צפית בערבה לצד חוויות החרדה שליוותה את החיפושים, ללחץ והקושי נוספו תחושות של אבל, אובדן, שכול וכאב. אנו כחברה העוטפת וסובבת במעגלים השונים את משפחות הנערים שאיבדו את היקר להן מכל, נערים, בנות ובנים חברות וחברים אהובים, רוצים להגיע אל המשפחות, להשתתף בצערן, לנחם ולחזק.
כניסה לבית משפחה אבלה בנסיבות טרגיות של אובדן אדם אהוב, שהותיר חלל בחייהם, זהו מפגש עם כאב, שבר חיים ועם משפחה במקום הכואב ביותר. אנו חרדים להם, רוצים בטובתם, רוצים להקל על כאבם, רוצים להיות איתם ולא תמיד מוצאים מה לומר או לפעמים אומרים את מה שאין למהר ולומר.
לעיתים, מתוך תחושה של חוסר שקט וקושי נאמרים משפטים שתפקידם לעודד ולפעמים בלי להרגיש רוצים ל"הבריח" את הכאב ולברוח מהכאב. אך בעת הזו לכאב יש תפקיד חשוב והוא חלק מתהליך האבל.
כדאי לא למהר לומר בשעתיים הראשונות דברים שאולי אפשר יהיה לאומרם מאוחר יותר. לא להאיץ באבלים להתנחם, לצאת מאבלם, לחזור לחייהם. כדאי להיות עם המשפחה, להקשיב, לשאול מה מתאים להם, לתת להם להוביל על פי צרכיהם את האבל שלהם.
האסון פקד נערים ונערות צעירים שאבדו חברים מתבגרים בני גילם. גיל זה נושא עמו גם בלי האובדן סוגיות של פרידה ועצמאות, והחרדה בהתמודדות עם המוות הופכת קרובה ומציאותית. בגיל זה החברה מצפה מהם להתנהג כבוגרים בשלים, אך בעת אובדן הם נהים פגיעים למשברים אישיים אשר לא תמיד נראים לעין המבוגרים.
בגיל זה הם עסוקים בשאלות של הוגנות וצדק בהקשר לאובדן ולעיתים דווקא עמלים על מנת להראות לסביבה שאצלם הכל בסדר. מה שבטעות עלול לגרום למבוגרים להניח כי הם זקוקים לתמיכה פחותה.
חשוב לזכור כי כל אחד מתמודד עם האבל בדרך ייחודית לו, ומה שמתאים לנו לא בהכרח מתאים להם. לעיתים די עבורם לדעת כי המבוגרים נוכחים ונמצאים עבורם. מתבגרים מתמודדים לעיתים באמצעות הומור שחור, בדיחות, ציניות, הכחשה, התעניינות פילוסופית על חיים ומוות, שירה או ספרות.
ההתמודדות עם האבל היא רב מערכתית
יש לשים לב לאחים במשפחות. יחסי אחים הם ייחודיים, האחים חולקים מאפיינים ביולוגיים משפחתיים ערכים וחוויות חיים. מות אח או אחות מסיים את מה שאמורה להיות מערכת היחסים הארוכה ביותר ופעמים המשמעותית ביותר לאח או האחות השכולים.
האחים מאבדים את האח או האחות האהובים ופעמים לזמן מה גם את ההורים האבלים אשר אפופים בצערם ואין הם רוצים להוסיף את צערם על זה של הוריהם. על כן אמירות כמו "תשמרו על ההורים" או " תהיו חזקם בשביל ההורים" מותירות את האחים בבדידותם ומצמצמים את אבלם מול כאב הוריהם.
מעגל נוסף הוא הילדים. באופן טבעי אנו המבוגרים רוצים להגן עליהם ולמנוע מהם כאב וסבל ולכן נמנעים מלשתף, ולשוחח איתם על האבל והאובדן. ילדים זקוקים להתאבל, להיות חלק מהמשפחה. יש לזכור שהן חווים אבל בדרכים שונות ויש להם את היכולת לנוע מחוויית הצער ובכאב אל הסחת הדעת שבצחוק במשחק ובמפגש חברתי עם חברים. הילדים זקוקים למבוגר לתווך את תחושותיהם ולענות על שאלותיהם בכנות.
לבסוף במעגל הסובב, המעגל הקהילתי הכולל את העיר, היישוב הקהילה הקרובה, יש לתת את הדעת לתהליכי אבל מקבילים. הקהילה חווה אובדן של בן או בת היישוב. לקהילה יש רצון לתמוך במשפחה, לעזור לה לחזק ומצד שני יש לעיתים קושי באופן בו ממשיכים החיים בקהילה. "האם לחגוג את החג הקרוב?".
רצוי שראשי הקהילה יאספו את החברים, ישמעו מאנשי מקצוע על תהליכי האבל, חווית המשפחה ותוך הבנה זו יתמכו במשפחה על פי דרכה ובהובלה שלה. כך תחוש המשפחה חלק מהקהילה ולא תחשוש שחברים ימנעו ו"יחצו את הכביש" בראותם. התקרבות זו ודיאלוג זה בקהילה מקרב את המשפחה ואת הקהילה. מעגלים אלו מאפשרים לנו כחברה לתת מקום לצד הכאב להמשך ולתקווה.
ד"ר רונית שלו, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים – מל"א חברת הפורום הבין-משרדי לאבל ושכול בכתיבת המאמר השתתפו פרופ' שמשון רובין וד"ר אתי אבלין
לפנייה לכתב/ת 
