אנטיביוטיקה מגבירה סיכון לאבנים בכליות - בייחוד אצל ילדים
חוקרים בבריטניה מצאו כי טיפול אנטיביוטי הגביר משמעותית את הסיכון לאבנים בכליות. הסיכון נותר גבוה גם שנים לאחר הטיפול באנטיביוטיקה, והיה גבוה במיוחד אצל ילדים
סיבה נוספת לצמצום השימוש באנטיביוטיקה שלא לצורך: חוקרים מצאו כי נטילת אנטיביוטיקה מגבירה את הסיכון להתפתחות אבנים בכליות. בסיכון הגבוה ביותר נמצאים ילדים. המחקר פורסם בגליון האחרון של כתב העת Journal of the American Society of Nephrology.
בשנים האחרונות חלה עלייה בשיעור הסובלים מאבנים בכליות. אחת ההשערות לסיבה האפשרית לתופעה, היא השפעת אוכלוסיית החיידקים הידידותיים במעיי (המיקרוביום) המושפעים מהאנטיביוטיקה. לראשונה מצאו חוקרים כי ההשערה אפשרית, שכן קיים קשר בין השימוש באנטיביוטיקה לבין הסיכון לאבנים בכליות.
החוקרים ניתחו את נתוניהם הרפואיים של 13 מיליון מבוגרים וילדים בבריטניה, שביקרו אצל רופא בין השנים 1994 ל-2015. מבין הנבדקים אובחנו 26 אלף איש כסובלים מאבנים בכליות. החוקרים השוו אותם לנתוניהם של 260 אלף איש שלא לקו באבנים בכליות.
הממצאים הראו שאלה שנטלו אנטיביוטיקה מסוג סולפא היו בסיכון כפול ללקות באבנים בכליות לעומת אלה שלא נטלו אנטיביוטיקה כלל. אלה שנטלו אנטיביוטיקה ממשפחת הפניצילינים היו בסיכון גבוה ב-27% ללקות באבנים בכליות. הסיכון היה הגבוה ביותר בקרב ילדים ובני נוער. גם 5 שנים לאחר נטילת האנטיביוטיקה, נותרו הנבדקים בסיכון גבוה ללקות באבנים בכליות.
החוקרים ציינו כי ממחקרים אחרים עלה כי כ-30% ממרשמי האנטיביוטיקה ניתנים שלא לצורך, וכי על הרופאים לציין בפני המטופלים את הסיכונים הכרוכים בנטילת אנטיביוטיקות, ובהם הסיכון לאבנים בכליות.
אבנים בכליות: כאבי תופת, הקאות וחסימות
אבנים בכליות, או בשמן הרפואי נפרוליתיאזיס, נוצרות כשהשתן הופך להיות סמיך מדי עקב הימצאותם של מלחים בריכוז גבוה בתוכו. כשהשתן סמיך, מצטברים בו גבישים שעשויים רובם מהמלחים, ושמם הנפוץ הוא אבנים. אם האבנים נמצאות בכליות הן נקראות נפרוליתיאזיס, ואם הן נוכחות בשאר דרכי השתן הן מכונות יורוליתיאזיס.
למעשה, אבני הכליה הם גבישים של מינרלים המסיסים בשתן. האבן נוצרת לרוב בתוך הכליה או השופכן (יורתר) הוא הצינור המוביל את השתן מהכליות אל עבר שלפוחית השתן. האבנים יכולות להשתנות בגודלם, החל מדמויי גרגיר חול זעיר, ועד אבן גדולה בגודל של דובדבן.
במרבית המקרים האבנים עוברות בשתן מבלי שנחוש בהן, אולם אם האבן גדולה דיה, בגודל 2 מילימטרים ומעלה, היא עלולה לגרום לחסימה של צינור השופכה. התוצאה היא הרחבה של הצינור, חסימה של מעבר השתן וכאב עוויתי עז ביותר המורגש לרוב בגב המותני, בבטן התחתונה ובמפשעה. כאבי הבטן העוויתיים הללו, המכונים ברפואה גם "קוליק", גורמים גם לבחילות והקאות. האבן גם פוצעת את צינור השופכה, וגורמת להופעת דם בשתן.
איך נוצרות האבנים בכליות?
קיימים כמה סוגים של אבנים, כל סוג נוצר בדרך אחרת. האבן השכיחה ביותר מורכבת מהגביש סידן-אוקסלט. אמונות שונות גרסו כי צריכה גדולה מדי של סידן במזון עשויה להגביר את היווצרות האבנים בכליות. אולם התברר שדווקא צריכה מועטה של סידן במזון מגבירה את שכיחות האבנים בכליות. הסיבה ככל הנראה קשורה לתפקיד הסידן בקשירת החומר אוקסלט במערכת העיכול. מסיבה לא ברורה, ככל שכמות הסידן במזון יורדת, כמות האוקסלט הנספג לתוך זרם הדם מוגברת וכך הוא מופרש בכמות גדולה יותר בכליות וגורם להתגבשות של האבן סידן-אוקסלט.
אבני כליה מסוג "סטרוויט" מכילות מגנזיום, אמוניום ופוספט. הן נוצרות בשל נוכחות חיידקים מסויימים בנוזל השתן המפרקים את השתנן המצוי בנוזל השתן לאמוניה. כך הן מפחיתות את חומציות השתן, ומגבירות את התגבשותם של אבני הסטרוויט.
אבנים שכיחות פחות הן מסוג "חומצת שתן" הנגרמות בשל רמות גבוהות של החומצה בדם. רמות כאלה נמצאות אצל חולי סרטן המטופלים בכימותרפיה. טיפול זה גורם למות תאי הסרטן ולהפרשה גבוהה של החומצה מתוכן אל זרם הדם. גם מחלת השיגדון (גאוט) בה קיימת הפרעה בחילוף החומרים, מביאה להיווצרות של רמות גבוהות של חומצת שתן ומלחיה בדם, ולשקיעת אבנים בכליות.
סוגים נוספים של אבנים הם "סידן-פוספט" הנגרמים אצל חולי היפרפרתירואידיזם, הסובלים מליקוי ברמות הסידן בגוף, ואצל חולי כליות. אבנים מסוג ציסטין מופיעות במחלת הציסטינוריה הגורמת להיווצרות החומר ציסטין בשתן, ולהתגבשותו לכדי אבן.
אבחון האבנים בכליות מתבסס תחילה על תלונות החולה, הכוללות כאב עוויתי בגב התחתון או בבטן, רגישות בניקוש על פני הגב התחתון, ושיירי דם בבדיקת השתן. בדיקת אולטרסאונד יכולה להראות התנפחות של הכליה (הידרונפרוזיס) שנגרמה בשל חסימת מעבר השתן על ידי האבן, או להראות סימן של צל שיוצרת האבן בתמונה. אם האבן מכילה כמות מספקת של סידן, ניתן לראותה גם בצילום רנטגן.
מרבית האבנים עד גודל של 4 מילימטרים יעברו באופן ספונטני בשתן, אבנים גדולות יותר יצריכו סיוע רפואי. אם האבן קטנה וגורמת לכאב עז, יאושפז החולה תחת עירוי נוזלים שמטרתם להגביר את כמות השתן המופרשת ועמה האבנים. במקביל מטופל החולה בתרופות משככות כאב (דוגמת וולטרן לתוך הוריד).
במקרה של מספר אבנים הכלואות בדרכי השתן, מתבצע הטיפול בשלושה אופנים. הדרך השכיחה היא באמצעות גלים על קוליים המרסקים את האבנים. בדרך זו הופכות האבנים לגרגירים זעירים, המופרשים מהגוף דרך מערכת השתן. אפשרות אחרת קרויה יורטרוסקופיה: באמצעות מכשיר דמוי טלסקופ חודרים דרך השופכן (צינור המוביל את השתן מהכליה לשלפוחית) לכיס השתן, עולים לכיוון הכליה ושולפים את האבנים. האפשרות השלישית שמורה לאבנים גדולות ומורכבות וכוללת חדירה ישירה לכליה דרך העור, וריסוק האבנים.
איך תוכלו למנוע את היווצרות האבנים בכליות?
אכלו מזונות עשירים בסידן: לרבות חלב ומוצריו, כל סוגי הגבינות (בייחוד גבינה שווייצרית וגבינת צ'דר), וכן שקדים, שמרי בירה, פטרוזיליה, מאפה תירס, ארטישוק, שזיפים מיובשים, דלעת וגרעיני שומשום, כרוב, פולי סויה, סלמון, סרדינים וירקות ירוקים.
הימנעו ממזונות עשירים באוקסלאט: מזונות אלה כוללים שעועית, קקאו, קפה נמס, עלי רברבר, תה, תרד, ראשי סלק, גזר, סלרי, מלפפון, אשכולית, כרוב מסולסל, בוטנים, פלפל ובטטות. אף על פי שהשפעתו של כל אחד מהמזונות האלה על הסיכון להיווצרות אבנים בכליות קטנה, בייחוד אם תפריטכם עשיר בסידן, מומלץ לאנשים שסובלים מאבנים בכליות להמעיט בצריכתם או אף לוותר עליהם כליל.
הקפידו על שתייה מרובה: הבחירה הראשונה, והמומלצת ביותר, היא מים. יש להשתדל לשתות לפחות 10-8 כוסות ביום. שתייה כזו תפחית את ריכוזי המינרלים יוצרי האבנים בשתן. מחקרים מצאו מתאם גבוה בין מים קשים, שהם בעלי תכולת סידן גבוהה, לבין תחלואה נמוכה יותר באבנים בכליות.
הגדילו את צריכת הסיבים התזונתיים: אנשים שסובלים מאבנים בכליות נוטים לצרוך פחות סיבים. מחקרים הוכיחו שהוספת סיבים לתזונתם של האנשים האלה מפחיתה את הפרשת הסידן ב-40%. הדבר הזה קורה הודות לחומצה הפיטית שמצויה בחיטה מלאה, בתירס מלא, בשיפון ודוחן מלאים ובשעורה וקטניות מלאות. החומצה הפיטית מתחברת אל הסידן ואל המגנזיום, ובכך מסייעת בסילוק יעיל של עודפיהם מהגוף.
לפנייה לכתב/ת 
