את לא חייבת להיות אימא
ילדים זה לא תמיד שמחה, בעיקר אם את לא רוצה. ונכון, בחברה מחנכים אתכן לפחד. הם שוטפים אתכן באשמה. וזה עובר מדור לדור. ובתוך המשפחה. אבל אישה היא לא מכונת לידה. היא לא שפחה של צאצאיה. היא לא חייבת להיות אימא. היא יכולה להישאר לבד. אפילו לישון לבד
את לא חייבת להיות אימא.
את לא חייבת לקום אליו באמצע הלילה. את לא חייבת להיות מותשת בגללה במהלך היום. את לא חייבת להרגיש שהשנים הכי יפות שלך מבוזבזות בטיולים סתמיים עם עגלה, בלילות ללא שינה, בהתרחקות מאולצת מאהוב ליבך, בסיורים ממושכים ליד מדפי הטיטולים, המשחות ותחליפי החלב, בביקורים תכופים אצל רופאים ובנזיפות טורדניות מאחיות טיפת חלב, ועוד לא דיברנו על השינויים ההורמונליים, על בגידת הגוף ועל האימה השוטפת אותך כשהבגדים שלך עדיין לא עולים עלייך למרות שחלפה כבר חצי שנה מהלידה.
לא, את לא חייבת.
המשפחה שלך דוחפת אותך לזה. החברה הכי טובה לוחצת עלייך. בן הזוג שלך רומז שישמח להיות אבא. והחברה מסביב לא מבינה איך יכול להיות שאישה בגילך לא משתוקקת להיות אימא. אבל הגוף שלך הוא רק שלך. והנשמה שלך היא רק שלך. וההחלטה שלך היא רק שלך. ואת, כבר מזמן, החלטת שאת לא רוצה ללדת. ולא רוצה לגדל. ולא רוצה משפחה. שטוב לך לבד. או בזוגיות בלבד. שאת מעדיפה להיות חופשיה. שאת רוצה להיות משוחררת. לא תלויה. לא כבויה. לא מותשת.
הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות. אולי ראית את אימא שלך מושפלת או כורעת תחת הנטל. אולי הקריירה שלך משגשגת ואת לא רוצה לבלום אותה. אולי חווית טראומה מינית בילדות. אולי את חוששת מהעול הכלכלי של ההורות. ואולי את פשוט לא אוהבת ילדים. הם בעינייך מטרד, מתישים, מרתיעים, ואת מסתפקת באחיינים חמודים אחת לשבועיים, או נהנית לשחק מדי פעם עם הילדים של השכנים. זה ממלא אותך. זה לא מעיק עלייך. את לא צריכה אותם סביבך, ומתחת לעור, 24 שעות ביממה.
את לא חייבת להיות חלק מהעדר
את צופה מבועתת בחברותייך שהשמינו, או הזדקנו מהר, או התעייפו, שמקטרות על הבעל שלא עוזר, והלב שלך נחמץ כשהשיחות העמוקות איתן, הנסיעות למדבר, או הבילויים לתוך הלילה, מתחלפים בסיפורים מייגעים על חיתולים, בווידויים קורעי לב על מותו של הסקס ובעשרות תמונות משעממות מימי הולדת או מחגיגות בכיתה. אם עוד היה לך הרהור שני, או ספק ראשוני, הוא נעלם אחרי ערב מדכדך בחברתן. את חוזרת הביתה ואומרת לעצמך: אלוהים אדירים, ניצלתי מגורל מר ונמהר.
וגם אם יגידו לך שאת טועה, שאת פזיזה, שאת יהירה, שאת חסרת אחריות, שאת מצערת את הורייך שמשתוקקים לנכדה או לנכד, שהאושר העמוק ביותר טמון באימהות, שזו ההגשמה העצמית האמיתית, שהגוף שלך זקוק למגע של תינוק, שאף גבר לא ירצה אותך אם לא תעשי לו ילד, שאת תגוועי בגפך ותמותי ערירית, את לא חייבת, ממש לא חייבת, לרצות אותם, לוותר להם, להתפשר כדי להיות חלק מהעדר. את לא.
הם מחנכים אתכן לפחד. הם שוטפים אתכן באשמה. וזה עובר מדור לדור. ובתוך המשפחה. אבל אישה היא לא מכונת לידה. היא לא שפחה של צאצאיה. היא לא חייבת להיות אימא. היא יכולה להישאר לבד. אפילו לישון לבד. לשמור על הפרטיות שלה. או להיות בזוגיות. לגור יחד. ולא לעשות ילדים. לא למכור את החופש ולוותר על העתיד רק כי כולן עושות את זה אוטומטית.
האבהות היא הדבר שחשוב לי יותר מכל, ילדיי הם כל עולמי, אבל כשאני מביט סביבי אני לומד שיש גם חיים אחרים. כמה מהחברות הכי טובות שלי חצו את גיל 40 וכנראה כבר לא יהיו אימהות. זה יכול כמובן להשתנות. אולי הן יתחרטו מאוחר מדי. אבל היום, בניגוד לעבר, אני יכול להעריך את החשיבה הרציונלית ואת האומץ להיות מי שהן. אני רואה שהן מסופקות, מצליחות, שלמות עם עצמן, ומבין שאולי לאושר יש פנים רבות. ולא רק של תינוק מחייך, פעוט זוחל, ילד שרוקד מול הטלוויזיה, או נער שצוחק עם החברים שלו.
אז נכון, אימא שלך לא ישנה בלילות. ואבא שלך עצוב. והחברות שלך מנידות את הראש כלא מאמינות. ואולי בדרך גם תפסידי כמה בני זוג שלא יבינו מה נפל עלייך. אבל את תרוויחי את עצמך. את גופך. את העצמאות שלך. את החופש. אותך.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
