שמעון הוא לבקן והוא מצפה שתקבלו אותו כמו שהוא

צילום: טל שחר, עריכה: בן שכטר

"הרבה פעמים אני נתקל באפקט השששש של הורים", אומר עם חיוך שמעון אזולאי (24), גנן בגן ילדים מרמת גן. "הורים לא רוצים לחשוף את הילדים שלהם לנכויות. והרבה פעם אני אגש לילד ליד האמא ואגיד לו נכון, השיער שלי לבן. אני חושב שזו חובתי. אני מקבל מהסביבה שתיקה מביכה ולאנשים גם יש נטייה לחשוב שמי שלא רואה טוב גם לא שומע טוב. אז הרבה פעמים אני יכול לשמוע לחישות של 'היי, תסתכל על זה' או צחקוקים".

"לבקנות זה פגם תורשתי", הוא מסביר. " הסיכוי הוא 25 אחוז ברגע שאחד ההורים נושא את הגן. זה בעצם מחסור בחומר שנקרא מלנין, ונותן את הצבע של השיער, של העיניים, של הכל. יש דרגות מסוימות של לבקנות ואני נמצא בדרגה שאין לי טיפת מלנין בגוף".

"מקבל שתיקה מביכה". שמעון אזולאי(צילום: טל שחר)

"חוץ מפגיעה בראייה ומחשיפה לשמש, הלבקנות לא פוגעת בשום דבר פיזי או חושי. זה כמו ששאלו אותי פעם אם זה שאני רגיש לריחות קשור לזה שאני לבקן. אין קשר. המבנה הפיזי שלי ושלכם הוא אותו דבר. בפיזיות הראייה שלי תהיה פחות חדה, כמו כן יש מעין תגובה לא רציונלית של מעין קפיצה בעיניים שלי כי העין מנסה להתרגל לאור. מבחינת השמש אני לא מונע מעצמי חשיפה, אני פשוט נמרח בקרם הגנה כל שעתיים כשאני בחוץ. אני לא אוהב להיות בשמש, אבל נראה לי שרוב האנשים לא אוהבים".

מתי הבנת שאתה שונה משאר הילדים?

"הפעם הראשונה הייתה בגן. כשאתה נכנס לגן ומקבל פידבקים של 'יאא אתה נראה כמו סבא' ו'למה העיניים שלך זזות?', 'למה אתה מקרב את הדף לפרצוף כשאתה מצייר?' נראה לי ששם הבנתי שיש נקודה שהיא טיפה אחרת. זה ממשיך בסיטואציות אחרות בחיים כשאתה מבין שהלבקנות משפיעה על עוד אספקטים בחיים שלך".

כמו מה למשל?

"אני מרגיש את הבורות של אנשים בכמה אספקטים. במקומות עבודה שאני הולך, כששואלים מה תעשה אם תצטרך ככה וככה ולא מבינים שאין קשר או שיש פתרונות להכל. אני מרגיש את השוני בנושא של זוגיות ודייטים ומשיכה.

"בקהילה הלהטבי"ת הנושא של נראות חיצונית הוא בולט אז על אחת כמה וכמה שהנראות החיצונית שלי היא חריגה. כלומר גם אנשים שנמשכים לאנשים בהירים לאו דווקא ימשכו ללבקנים ושם הבנתי את העניין של הלבקנות שלי מול החברה ומול עצמי. שם הבנתי. זה פשוט עניין של זמן ועניין של הפתיחות שלנו. זה לא עניין של לקבל זה עניין של להכיל. יש בכולנו את האדם הזה שקשה לו להכיל משהו שהוא אחר ממנו.

"תקבלו אותי כמו שאני"

"אני לא אוהב את המילה שונה, כי כולנו אחרים. בתור ילד המורה שלי תמיד לימדה את הילדים לקבל ולהכיל אותי, את המגבלה שלי ואת המורכבות שלי וזה לא נכון. כי מה שזה לימד אותי זה שאני אהיה הילד השונה ואתם תקבלו אותי. אני לא יכול לחטט באף באמצע היום ולא לחשוב על זה שיש לזה השלכות. תקבלו אותי כי זה מי שאני.

"יש נורמות חברתיות מסוימות שהן בסיס להכרה החברתית שלנו. אם אני הולך עם חברים למשל לבר לשתות ואני יודע שיש המון אורות ויהיה קשה לי אז מן הסתם חברים שלי יודעים לשים לב אבל אני לא מצפה מהם עכשיו כל הערב לכרכר סביבי שאני לא הולך לאיבוד זה התפקיד שלי לבוא ולהגיד מה אני צריך. אף פעם לא הצלחתי או ניסיתי להסתיר את הנושא של הלבקנות כי אי אפשר. אמרו לי למה אתה לא צובע? לא. אני אני וכמו שאני אז ככה אני וזה מה שלימד אותי לקבל את המורכבויות בחיים כי יש דברים שאי אפשר לשנות ולא צריך גם".

הזקן הלבן זה כדי להבליט?

"אין ספק שהזקן זה עניין של הבלטה. מחאתי. משהו שאומר כן אני רוצה להבליט את הייחודיות שלי כי אני חושב שהיא יפה. למדתי להבין שאני מיוחד ויפה כמו שאני. ואם הזקן יפה לי ואני מרגיש איתו טוב אז אין סיבה שלא אגדל אותו".

למה אתה חושב שצבע מעסיק אותנו כל כך?

"צבע מעסיק בני אדם כי אנחנו לא יכולים להכיל את האחר. כל דבר שנראה טיפה שונה מעסיק אותנו, לא רק צבע. מגיל קטן מבנים אותנו לאידיאל היופי. אם זה גבר הוא צריך להיות שחום עם עיניים ירוקות ושרירים ואם זו אישה היא צריכה להיות בלונדינית שישים תשעים שישים. כשאנחנו סוטים טיפה מהדבר הזה ופתאום יש צבע אחר אז זה טיפה מעקם לנו בעין. לאו דווקא לבקנות".