של מי החיים האלה לעזאזל?

"נו, מתי תכתבי את הספר השני?", אני נשאלת כאילו לא עברה רק חצי שנה מאז שהוצאתי את הבייבי לאוויר העולם. אני מרגישה כמו אמא טריה שמסתובבת עם אושר עילאי וטחורים, שעוד לא השתחחרה מבייביקיד, או איך שקוראים למלונית המופקעת לאחר לידה, וכבר רוצים לדעת מתי היא שוב מוכנה להצמיח בבטנה אבטיח וסימני מתיחה.

זה מתחיל כשאת רווקה ותוהים למה את לא מצליחה למצוא גבר ראוי לשמו, או לשם כלשהו, העיקר שיהיה לך מישהו. אחר כך שואלים כאילו בצחוק מה עם חתונה, וילד, ואז עוד ילד, ואם רע לך שואלים למה את נשארת איתו, וכשאתם מתגרשים רוצים לדעת אז מה עם בן זוג, מה, תישארי לבד?

הפעם הראשונה שנחשפתי ללחץ חברתי היתה בגן, כששלפתי מהחול הרטוב תולעים וערמתי אותן יפה אחת על השניה. הגננת התחלחלה, הבנות ברחו בצווחות, והבנתי שזה לא נשי מצידי, לא שידעתי נשיות מהי בגיל 4. כשהייתי ביסודי יצאתי עם אחד המופרעים של השכבה, רק כי הוא התחנן ולא היה לי נעים לסרב לחברים שלו שממש ביקשו יפה בשמו.

אלה החיים שלך ולא של מישהי אחרת(צילום: shutterstock)

תהיי את לא מישהי אחרת

עם השנים למדתי לעמוד על שלי, ועשיתי דברים בדרכי, עד כמה שחנונית יכולה להתמרד – הסתפרתי פאנקיסטי, גיליתי חיבה לגולגלות וציירתי על הג'ינס! כן, הלכתי רחוק. אמרתי מה שאני חושבת לאנשים שלא רצו לשמוע, ועם כמה שהיה לי פה גדול היתה לי אוזן גדולה שכרויה לשמוע מה אחרים אומרים. גם כששחיתי נגד הזרם ועשיתי דברים שאחרים לא העיזו, עדיין היה לי חשוב "מה יגידו".

בער בי הרצון שיאהבו אותי, שאהיה חלק ממשהו, שיקבלו אותי לחבורה. עד היום, במרחק אלפי שנות אור, אני יכולה לטעום את המרירות שעלתה בי כשגיליתי שהמקובלים של הכיתה "שכחו" להזמין אותי, ועד היום אני יכולה להרגיש את הבושה כשפילחתי סבון (מוצק! של לירה וחצי! בניחוח שקדים!), כי חברה שכנעה אותי שאם היא מפלחת אז גם אני חייבת.

הרצון למצוא חן ניהל אותי בלי שהייתי מודעת אליו. היה לי חשוב לרקוד הכי יפה, לשיר הכי צלול, לנגן הכי שופן, ולא הייתי אף אחת מכל אלה. זה תסכל אותי, רציתי להיות כמו עדי שהיתה הכי יפה והכי מוכשרת, אבל לא הייתי. עדי רצתה להיות כמו דנה שהיתה מתעמלת אולימפית שניזונה מחסה, אבל דנה רצתה להיות כמו יעלי, שהיתה קצת שמנמונת עם שמחת חיים מתפרצת וכנראה רצתה להיות כמו מישהי אחרת.

אין לזה סוף. אנחנו רוצים להידמות למישהו שרוצה להידמות למישהו אחר, במקום להיות מי שאנחנו, עם הקסם הטבעי שלנו, החולשות והיתרונות שמאפיינים אותנו. אנחנו נעשה את אותה תספורת, נלך עם אותם מכנסיים, נראה את אותה סדרה מדוברת (ולא נודה שנרדמנו באמצע, פעמיים), נלך לאותם שלושה ברים, נבקש אישור על המשקל שלנו, המראה, השכל, הילדים, הבנזוג.

אנשים נורא אוהבים לנבור בצלחות של אחרים, כי לא מתחשק להם לאכול מהתבשיל שהכינו לעצמם, ואין להם אומץ להכין משהו אחר. אנשים כאלה ינסו כל הזמן להוכיח ששלהם טעים יותר, חזק יותר, סקסי יותר, עשיר יותר, בטח גדול יותר. זו התחרותיות שטבועה בנו, האגו, הילדה הקטנה שחיה בתוכנו וצריכה שיגידו לה שהכל בסדר, שהיא יותר מבסדר, שהיא מספיק טובה.

הלחץ הזה גורם לנו להיות בזוגיות לא בריאה, בעבודה לא מתאימה, בסביבה מחלישה ולא מקדמת. זה טוב לשמוע את דעתם של אחרים, כי דעתם עשויה להיות חכמה ומעניינת, אבל בקבלת החלטה אנחנו צריכות להקשיב לקול הפנימי שלנו. תבחרי להקשיב לסביבה רק כשהיא לטובתך, ולא כשהיא רק חושבת שהיא לטובתך. בסופו של יום, אף אחד אחר לא חי את החיים שלך במקומך.

שיהיה לנו סופ"ש טוב ומיטיב,

גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.