אחרי 30 שנה: המפגש המרגש בין חייל והאחות שהצילה את חייו

צפו במפגש המרגש:

כשאלכסנדר אוקמפו ריי (54) מקולומביה היה בן 22, הוא נפצע באורח אנוש מהתהפכות הג'יפ שבו נסע. הקולומביאני הצעיר היה חלק מכוח בינלאומי שהוצב בגבול של ישראל עם סיני, והתאונה גרמה לו לנזקים חמורים ביותר – שתי ריאות מנוקבות, קרע במעי, סרעפת מרוסקת ושבר בעמוד השדרה.

אלכסנדר פונה במסוק לבית החולים שיבא בתל השומר כשהוא מטלטל בין חיים ומוות. בחדר הטראומה של בית החולים חיכתה לו ליאנה גולד, אחות צעירה שעלתה ארצה זמן לא רב לפני כן מקולומביה. החיבור שנוצר בין החייל הפצוע והאחות הקולומביאנית היה עז. בשבוע שעבר, יותר מ-30 שנה לאחר התאונה, חזר אלכסנדר אל בית החולים כדי לומר תודה לאנשים שבזכותם הוא בין החיים.

אלכסנדר (מימין), מרתה וליאנה(צילום: יחידת הצילום של שיבא)

"אני לא יכול לתאר את המסירות של האנשים בשיבא ואת כל מה שהם עשו עבורי", שיתף אלכסנדר בעיניים בורקות מהתרגשות, "זה היה מדהים וזה היה אדיב. אף פעם לא אוכל לגמול להם על טוב הלב הזה".

"הוא הבין שהוא יישאר נכה"

תפקידו של הכוח הבינלאומי שבו שירת אלכסנדר היה לאבטח את הגבול בין ישראל וסיני. סופת חול עזה שהשתוללה ביום התאונה היא שגרמה לרכב הסיור של אלכסנדר לסטות מהדרך ולהתהפך.

אלכסנדר בשיבא לאחר הפציעה(צילום: באדיבות המצולם)

הפגיעה שספג החייל הצעיר הייתה אנושה. "כבר במסוק היו צריכים לבצע בו צנתור לשתי הריאות כדי לנקז את הדם שהצטבר בהן", משחזרת ליאנה, "לא היה אפילו זמן להרדים אותו. אני זוכרת שהסברתי לו שזו לא אכזריות, פשוט לא היה לרופאים זמן".

"אסיר תודה לשיבא ולישראל"(צילום: יחידת הצילום של שיבא)

אלכסנדר מתאר את תחושותיו באותן הדקות הקריטיות שבהן נלחם על חייו: "העציב אותי שאני הולך למות כשאני כל כך רחוק מאימא שלי. ברגע שראיתי מחלון המסוק שאנחנו מתקרבים למרכז ישראל הבנתי שניצלתי. אני זוכר שאמרתי לאלוהים תודה".

צוות הטראומה שטיפל בחייל הציל את חייו, אבל הפגיעה הקשה בעמוד השדרה שלו הותירה אותו משותק ברגליו. "אני זוכרת שנתתי לו זריקה ברגל", משחזרת ליאנה, "הוא היה בהכרה אבל לא הרגיש את הדקירה. הוא תפס אותי ביד ושאל בספרדית מאוד רגועה 'גברת, האם אני משותק?'. עניתי לו שיכול להיות שכן ואז הוא שאל אותי 'איך חייל חוזר הביתה לאימא שלו בכיסא גלגלים?'. הוא הבין שהוא יישאר נכה".

"קשר מיוחד", ליאנה ואלכסנדר(צילום: יחידת הצילום של שיבא)

"הרגשתי שהגורל הוא שחיבר בינינו"

אחרי שמצבו התייצב, נדרש אלכסנדר לשיקום ארוך של כשישה חודשים. במהלך אותה תקופה קשה נרקמה מערכת יחסים אמיצה בינו ובין ליאנה. "אני הייתי האחות הקולומביאנית היחידה בארץ. המקריות הזו, שבדיוק במשמרת שלי נפצע חייל שהגיע מהעיר שלי, הרגשתי שהגורל חיבר בינינו.

"לא היה לו פה אף אחד. אף נפש חיה שתדאג לו. הרגשתי אחריות כלפיו. הוא היה חלק מכוח שהגיע ארצה כדי לשמור על הגבול שלנו, היינו באותו גיל והרגשתי אליו חיבור עמוק. הייתי מבקרת אותו כמעט כל יום בשיקום, היה לי קל לתת מעצמי לאדם כל כך מיוחד. שמחתי שאלו הפנים של ישראל שהוא רואה, הוא נכנס לי עמוק ללב".

אלכסנדר, ליאנה ומרתה במפגש בביה"ח(צילום: יחידת הצילום של שיבא)

לאחר שישה חודשים בשיקום, חזר אלכסנדר לקולומביה. חרף השיתוק בגפיו התחתונות, הצליח אלכסנדר להתגבר על הקשיים – הוא נישא לרעייתו מרתה, התקבל ללימודי משפטים והוסמך כעורך דין. 30 שנה אחרי האירועים ששינו לחלוטין את מסלול חייו שב אלכסנדר לבית החולים כדי לומר תודה לאנשים שהצילו את חייו.

"החיבור שלי לבית החולים שיבא הוא מאוד עמוק", מספר אלכסנדר, "הזיכרונות מפה הם לא יפים, אבל ראיתי הרבה יופי במעשים של הצוות של בית החולים. זה משהו שאני לא שוכח. פה זכיתי בחיים שלי".

הכרת תודה אחרי 30 שנה

אלכסנדר מוסיף כי הוא רואה חשיבות רבה בהכרת התודה לצוות שהציל את חייו: "לחזור לפה זה דבר משמח מאוד. אני לא יכול לתאר את המסירות של הצוות, את כל מה שהם עשו עבורי כשהייתי כאן. זה היה מדהים ואדיב. היה לי חשוב לחזור לפה, להיזכר. יש לי הרבה אהבה לישראל. לחזור לכאן יחד עם אשתי זה מיוחד מאוד, רציתי להביא אותה כדי שהיא תראה את שאני עברתי".

ליאנה מתארת את התרגשותה הרבה מהמחווה של אלכסנדר: "זה מחזיר אותי לתקופה שבה הייתי אחות צעירה", היא אומרת. "המעשה היפה שלו מחזק אצלי את ההבנה למה התחברתי כל כך לאיש הזה. אפילו בשיקום הוא העריך כל דבר ואמר תודה. אני גאה על הטיפול שנתנו פה".