כשהיקום שולח לכם שליחים

לכולם היה ברור שאהיה סופרת. לכולם, מלבדי. הייתי תולעת ספרים, ביסודי פילחתי מהספריה את אקסודוס וקראתי אותו באישון לילה. כשהייתי בת עשר כתבתי סיפורי אימה על עכבישים שאוכלים ילדים קטנים בשנתם או מפלצות שמחופשות להורים, והכיף הגדול שלי היה להקריא לאחותי הקטנה את הסיפורים האלה ולהפחיד אותה עד אימה.

נעשיתי עיתונאית בידיעות אחרונות, בגלל השילוב המושלם בין יכולות הכתיבה והפה הדעתני שלי, וכשכולם אמרו 'תכתבי כבר ספר' אמרתי תעזבו אותי באמשכם, מה יש לראות בטלוויזיה? 

(צילום: shutterstock)

כמו הילד שלא דיבר עד גיל חמש, כשלפתע ביקש שיעבירו לו את המלח, גם לי לא היה מה להגיד. כששאלו אותו בפליאה: רגע, אם אתה יודע לדבר, למה שתקת כל השנים? ענה הילד: "עד עכשיו היה מספיק מלח".

ככה היה גם אצלי, עד שהתגרשתי. התחלתי לצאת לדייטים, נחשפתי לג'ונגל שבו חיות נראות כמו בני אדם, הייתי אפרוחית זהובת כנף בין אריות מאולפים, צבועים (וצבועות), טווסים, זאבים וכמה חלזונות עוטי שריון. המנהגים היו זרים לי, השפה לא מובנת, הייתי גרושה טרייה שלא קולטת את חוקי המשחק.

לא ידעתי שיש תופעה של גברים שלא מסמסים אחרי דייט, ועוד דייט מוצלח. בפעם הראשונה שחיכיתי לצלצול, אסאמס, טלגרמה, יונת דואר, חשבתי שהתקלקל לי הנייד. אחר כך חשבתי שמשהו נוראי קרה לבחור. בסוף הבנתי שהוא מניאק. עשיתי מה שאני עושה הכי טוב במצבים כאלה: מתבאסת, מתעצבנת, צוחקת וכותבת על זה.

במקום פוסט בפייסבוק או טור בעיתון כתבתי למחשב. אחר כך כתבתי על עוד דייט, ועל ההתמודדות עם הבעל לשעבר ועם הילדים שנשארים לישון אצלו והחברים שתופסים צד. בגיל 45 התלבטתי מה אעשה כשאהיה גדולה והחלטתי ללמוד NLP – טיפול בתת המודע לפי תורת הניצחונות. כשכתבתי על החוויות שלי, התחלתי להכניס מסרים של חשיבה חיובית וגיליתי שכעת יש לי תובנות וכלים לעזור לאחרות שיעברו את אותה דרך.

פתאום גיליתי שיש לי ספר בידיים

יום בהיר אחד גיליתי שיש לי ספר שלם, מקיף, מפורט על החיים שלי כגרושה תל אביבית, שבכלל לא גרה בתל אביב. ואז הגיע הפחד. פחדתי שהספר לא יצליח, שהוא ישעמם, שאם אראה מישהי מעלעלת בו ומחזירה למדף בחוסר עניין אני אמות מבפנים.

הפחד שיתק אותי וככה הספר נשאר על המחשב, בלי גיבוי אפילו. אמרתי לעצמי שאם הוא יילך, כנראה היה צריך ללכת. "הכל זה מלמעלה", היה משפט המפתח שלי – מפתח שלא פותח אף דלת, אלא משאיר אותה נעולה עד שמסובבים אותו.

לפני שנה נפתחה דלת. שידרתי ליקום שיש לי ספר והיקום החזיר תשובה. בפועל זה היה הרבה פחות רוחני, כתבתי בפייסבוק שהספר תיכף מודפס, כדי לדרבן את עצמי, וסוכנת אמנים שאני לא מכירה שאלה אם אני רוצה לעשות מסע הרצאות באמריקה.

אחרי שקצת התעלפתי שאלתי איפה מחתימים דרכון ואם יש טיסה שיוצאת מיד אחרי שאעשה פן ואגיד לילדים שיטפלו בעצמם כי אמא שלהם רוק'נרול. הסוכנת הביטה בי במבט שאמר "אני קצת מתחרטת", והודיעה: "את צריכה לבוא עם הספר שלך". יצאתי מהפגישה וצלצלתי בידיים רועדות לסטימצקי, מסבירה שאני חייבת ספר עד ראש השנה. הקול בצד השני גיחך: "אם ככה, יש לך עשרה ימים להגיש".

תוך יומיים מצאתי עורכת, השגתי מעצב גרפי, ויצאתי למימון המונים כדי להשיג כסף להוצאת הספר. הסתערתי על המשימה בחדוות יצירה מטורפת, בחוסר ודאות מוחלט, בלי ניסיון ועם דפיקות לב שקרעו לי את החזיה ורגעי אושר שמתחו לי את הפרצוף בחיוך ענק. תוך חודש גייסתי את מלוא הסכום והספר "אני מלכה גרושה" באושר זכה למהדורה שנייה תוך שבועיים.

לאמריקה לא הגעתי. מסע הרוק'נרול בוטל, וכשהפסקתי להתייפח, הצלחתי לשמוע אסימון שנפל ברעש מחריש אוזניים: בכלל לא הייתי אמורה לטוס. אותה סוכנת היתה שליחה של היקום שבאה במטרה אחת: לגרום לי להוציא את הספר.

מוסר השכל (יש כמה!):

אנשים שמבליחים בחיינו מגיעים כדי לחולל שינוי שרק העתיד יודע.

אם הסביבה רואה בנו משהו שאנחנו מתכחשים לו, שווה להתעכב ולבדוק ממה אנחנו מפחדים.

בכל גיל אפשר להמציא את עצמנו מחדש, וליהנות מהדרך.

כשיש מוטיבציה אפשר להזיז הרים עם כפית.

שדרו ליקום מה אתם רוצים – ספר מצליח, זוגיות טובה, הגשמה עצמית - לא רק במחשבות, אלא במילים. תוציאו החוצה כדי שתקבלו תשובות.

לכולם היה ברור שאהיה סופרת. עכשיו גם לי.

 בבקשה תפסיקו לשאול "מה עם הספר השני?"...

בשבוע הבא אני חותמת על הספר ברחבי הארץ, מבאר שבע ועד חיפה, כולל כיכר רבין. כל המועדים מופיעים באתר שלי ואהיה מאושרת שתבואו.

מחכה בהתרגשות,

גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.