כל הפגמים המושלמים בעולם

אלא מה, לא אכפת לי. כבר שלוש שנים אני מחפשת איש מקצוע שיעשה את זה וכל הזמן "שוכחת" ואומרת "מחר". הבנתי שיעברו עוד שלוש שנים עד שאפסיק לתת לעצמי תירוצים "למה לא" ולכן כדאי שאעשה מהלך, כדי שיהיה משהו, אחרת ימשיך להיות כלום.

התיישבתי מול יוטיוב, למדתי איך לערוך סרטים, ובאמת כעבור שמונה שעות בלבד ושלושה ימים הצלחתי להעלות סרטון לאוויר, וכשלחצתי עליו בהתרגשות גיליתי שהעליתי את הסרטון הלא נכון.

חלפו כמה שעות עד שהסרטון הנכון עלה, ובזמן שמחקתי את הפרומו השגוי ראיתי שמישהי הספיקה להשאיר תגובה. "זאת ממש לא חוכמה לקרוא להרצאה 'אני מלכה' כשאת נראית כמו שאת נראית", היא כתבה, "מה תעשה נערה שמנה עם משקפיים שמרגישה לא מושכת? תמשיך להגיד לעצמה שהיא מלכה? זה לא עובד".

רוצים לראות את הסרטון?

מותר לנו להיות לא בסדר

בגלל שמחקתי את הסרטון לא יכולתי לענות לה, אבל השאלה הסתובבה לי בראש ובבטן ולא נתנה לי מנוח. היא צודקת, את יכולה להגיד לעצמך עד מחר שאת מלכה, אבל אם את במקום נמוך את לא תאמיני לעצמך. "אני מלכה" הוא מצב תודעתי שלא קשור לגובה, משקל או גשר בשיניים. הוא לא קשור לאצבעות עקומות (יש לי, תודה סבתא) ולא קשור לבעיות ראייה (יש לי גם, עברתי ניתוח ראייה שנכשל בעין אחת, במצבי לחץ אני מאבדת את הראיה והיא חוזרת עם מיגרנה, ואני מסתובבת עם משקפי מולטיפוקל שזו המצאה של השטן).

כל כך נוח לנו לשפוט אנשים על סמך תדמית או מראה, בלי לדעת מה מתחולל אצלם, מה הם חוו בילדות, מה הם עוברים כשהדלת נסגרת. יש לי מטופלת שנראית מבחוץ פצצת אנרגיה צחקנית, אבל היא חיה עם בעל שקורא לה "אלרגיה" ומושך בשיערה הבלונדיני כשהיא אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניו. אנשים מסתובבים עם תיקים שקופים על הגב, בטן שמלאה בשקיות הקאה ושדונים על הכתפיים. יש כאלה שהפגמים אצלם נראים לעין, ואצל אחרים הם מוסווים כמו לוחם גרילה.

הערכה עצמית נבנית לאט, מבפנים, עם ידיעה שזה בסדר גם לא להיות בסדר. אני לא מושלמת ובניגוד לעבר אני גם לא רוצה להיות, כי זה אומר להיות פרפקציוניסטית וזה אומר שאני תמיד אמצא פגמים ולעולם לא אהיה מרוצה – לא מעצמי ולא מאחרים. פעם הייתי הכי ביקורתית בעולם, לוחמת צדק עם נשק יום הדין, היום אני מעדיפה חוכמה שקטה. הסיפורים שאני שומעת בקליניקה ובקבוצה הסגורה בפייסבוק לימדו אותי לעולם לא לשפוט ולא לדון אף אדם, רק לנסות להאיר לו את הדרך.

יש כל כך הרבה דברים שמכבידים לנו על הראש, אבל אפשר להרים את הראש, לנער אותו לצדדים ולראות זוויות חדשות. אפשר, כמובן, להישאר תקועה עם המחשבה שאני לא מוצלחת אז בשביל מה בכלל לנסות, אלא שזה סתם תירוץ לדחות דברים. כשאני נמנעת מעשייה אני מרוויחה ביטחון מזויף, כי ככה אף אחד לא יעביר עליי ביקורת, יגיד לי אם אני טובה או לא טובה, מוצלחת או מוכשלת (המצאתי מילה, אל תחפשו במילון).

אז לא יצא לי סרטון מושלם אבל יצא לי משהו סופסוף, ואני מעריכה את עצמי שנטלתי יוזמה. אנחנו יכולות לבחור אם להיות מלכה שלוקחת שליטה בחייה או להיות עבד של הפחדים והחרדות שלנו. הסופרת מריאן ויליאמסון סיכמה את זה בצורה מדויקת: "זה האור שבנו, ולא האפלה בתוכנו, שמפחיד אותנו יותר מהכל. אנחנו שואלים את עצמנו איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפה'פה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזו זכות יש לך לא להיות?".

שלך,

גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.