הוא רק בן 16
הקיץ הזה נראה ארוך, אבל הוא נגמר כל כך מהר. ועוד מעט הילד שלכם יחזור לבית הספר. לשיעורים. למבחנים. לציונים. לבגרויות. ושוב תחשבו שאתם יודעים מה טוב בשבילו יותר טוב ממנו. ושוב תשכחו שאלה החיים שלו, לא החיים שלכם. אז תנו לו לחיות - והאמינו בו
יש לכם ציפיות עצומות ממנו. אתם מייחלים לכך שיהיה הטוב בכיתתו. הכי מוצלח. הכי מקובל. הכי גזעי. הכי יפה. הכי נערץ. שיסיים בציונים גבוהים את הבגרויות. שימצא את מקומו ביחידת עילית בצבא. שימצא זוגיות מאושרת. אתם רוצים שיסתדר בחיים. שחייו יהיו מושלמים. בטוחים. מאושרים. ואתם עושים, אבל הכל, כדי שזה יקרה. אתם שוכחים רק דבר אחד קטן.
הוא בן 16. רק בן 16. הוא נער. עודנו נער. וכל החיים עדיין לפניו. הוא רוצה לחיות. לטרוף את החיים. לחיות אותם עכשיו. בגדול. ככל האפשר. כי הוא לא יהיה שוב בן 16 לעולם. זה עכשיו או לעולם לא. אהבה ראשונה. נשיקה ראשונה. מסיבות. סרטים. התנסויות. שטויות. כישלונות. לחזור לפנות בוקר הביתה. לנסוע ללילה בים.
אז תניחו לו. צאו לו מהוורידים. שחררו אותו מהלפיתה שלכם. הוא לא צריך אתכם עכשיו על הראש שלו. הוא צריך את עצמו. להכיר את עצמו. ללמוד את עצמו. להיכשל. למעוד. לחטוף. להרגיש רע. ולעמוד מחדש על רגליו. בזכות עצמו. לא בזכותכם.
אתם עוטפים אותו בפחדים שלכם. מגוננים עליו. דואגים לו. עושים הכל בשבילו. אבל הכל. משקיעים בו. משלמים עבורו. מבלי לשאול אותו אם זה מה שהוא בכלל רוצה. אתם עסוקים בעצמכם, לא בו. אתם רוצים כל כך שיגשים את מה שאתם לא הגשמתם. ויצליח היכן שאתם נכשלתם. כל העבר שלכם מגולם בתוך העתיד שלו. פלא שהוא כורע תחת המעמסה? פלא שהוא עצבני? פלא שנמאס לו מכם? פלא שהוא רק רוצה לתפוס מכם מרחק?
אני יודע, אני מכיר את ההסברים שלכם בעל פה. אנחנו חיים בעולם תחרותי. ואסור להישאר מאחור. אז הוא חייב ללמוד. ולהשכיל. ולרכוש ידע. ולעשות תואר אחד לפחות. אם לא שניים. הוא מוכרח להכין את עצמו לשוק התעסוקה העתידי. מכירים את המושג הנבוב הזה? רק שאיש אינו יודע מה יקרה בעולם בעוד 5 או 7 שנים, בדיוק כשהוא יהיה עמוק בתוך הלימודים שלו. ובכלל, האם ידעתם שאחוז ניכר מבוגרי האוניברסיטאות כיום לא עוסקים כלל במה שלמדו?
נתקו כבר את חבל הטבור
ואם הוא יעשה בגרות אחרי הצבא? מה יקרה? איזה אסון? ואם יילך ללמוד בגיל 25? הרי כל החיים לפניו. אז למה ללחוץ ולשגע ולהרחיק אותו מכם? ואם לא יילך ללמוד בכלל וייהנה מהחיים אי שם בחו"ל, או פה בארץ, ויחליף עבודות, ויחפש מה נכון ומה מתאים לו, גם אם זה ייקח עשר שנים מחייו, ובינתיים הוא יחווה וילמד. את עצמו.
כן, את עצמו. אלה החיים שלו, לא שלכם. הוא עצמו, הוא לא אתם. נתקו כבר את חבל הטבור, הוא לא תינוק. הוא בן 16. רק בן 16. כבר בן 16.
הקיץ הזה נראה ארוך, אבל הוא נגמר כל כך מהר. ועוד מעט הוא יחזור לבית הספר. לשיעורים. למבחנים. לציונים. לבגרויות. ושוב תציקו לו. ושוב תשבו לו על הראש. ושוב תחשבו שאתם יודעים מה טוב בשבילו יותר טוב ממנו. ושוב תשכחו שאלה החיים שלו, לא החיים שלכם. והחיים שלו אינם החיים שלכם. והוא חי בעולם שונה לגמרי מהעולם שבו גדלתם. עולם עם הרבה יותר אפשרויות. דימיון. השראה. עולם שבו יוכל לבטא את עצמו בדרך שלו. והדרך שלו היא הדרך הנכונה. הוא ילד גדול. תראו אותו כגדול. תהיו בשבילו, אבל אל תדחפו. תקשיבו לו, אל תכפו. תרגישו אותו, אל תצעקו. ותאמינו בו. רק תאמינו בו.
כי ילד שמאמינים בו. ילד שיודע שהוריו בוטחים בו. ילד שמרגיש שהוריו מתפעלים ממנו. זה הילד שיצליח לממש את חייו בדרך המדויקת ביותר. בדרך, בזמן ובצורה ובמקום הנכונים רק לו. חבקו אותו. אהבו אותו. העריכו אותו. תנו לו את ברכת הדרך.
מוקדש באהבה לאיתי, בן ה-16 הפרטי שלי
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
