כמעט כמו לידה רגילה: עופרי נולדה בניתוח קיסרי "טבעי"

ניתוח קיסרי לא נחשב לחוויה מלבבת, בלשון המעטה. וילון אטום מפריד בין היולדת לתינוק שרק נולד, לפעמים אפילו קושרים במהלכו את ידיה של האם הטרייה, והיא גם לא זוכה להרגיש את מגע הגוף של בנה או בתה ברגע הראשון של חייהם. אבל בבית החולים בילינסון יותר ויותר יולדות עוברות לאחרונה ניתוח קיסרי מסוג חדש, שבו מנסים להפוך את הלידה לחוויה נעימה יותר, וקרובה יותר ללידה רגילה. "ניתוח קיסרי טבעי", קוראים לו, או בשמו הממותג: "חוויית לידה בטנית".

הטרנד החל כבר לפני מספר שנים בבית החולים "העמק", אולם לאחרונה יותר ויותר נשים באזורים אחרים של ישראל בוחרות בלידה קיסרית מסוג זה.

"בניתוח קיסרי בדרך כלל את שוכבת, אנחנו מנתחים ומכסים, וקיים ניתוק יחסי בינך לבין התינוק", אומר ד"ר רוני חן, מנהל חדר הלידה בילינסון, ליולדת מיעד פפר (32), מעצבת פנים מגבעתיים שליווינו לניתוח הקיסרי הטבעי שלה. "מה שאנחנו מנסים לעשות כאן זה לערב אותך בכל התהליך. זה נותן עוצמות כמו לידה רגילה. את מעורבת, את נוגעת, יש המון בונדינג אחר כך".

להרגיש את התינוק. עור לעור(צילום: shutterstock)

במסגרת הניתוח החדש, היולדות זוכות לראות את התינוק כמעט מיד. עם תחילת הוצאת היילוד, איש צוות מוריד את הווילון האטום המפריד בין פלג גופה העליון של היולדת לבין איזור הניתוח על מנת לאפשר לה לצפות במתרחש, דרך וילון שקוף.

קראו גם:

חדש: מחיצה שקופה בין היולדת לבטנה בניתוח קיסרי

השיטה החדשנית שמפחיתה את סיכוני הניתוח הקיסרי

בניתוח החדש היולדת גם יכולה להשתתף באופן פעיל יותר בתהליך הלידה. ידיה חופשיות והיא מוזמנת לגעת בתינוק וללוות אותו ביציאתו לאוויר העולם, כפי שמקובל בלידה טבעית. ד"ר שרון אורבך, מנהלת יחידת הרדמה מיילדותית, מסבירה לפפר לפני הניתוח: "אנחנו יכולים לרחוץ את אחת מהידיים שלך, ואז את יכולה לעזור להוציא את התינוק, אם את מעוניינת בכך". פפר מהנהנת, מקבלת את ההצעה בחיוך.

במסגרת "חוויית הלידה הבטנית", המיילדת אף מניחה את התינוק על גופה של האישה כדי לאפשר לשניים מגע ישיר, עור לעור, וגם כדי שתוכל להניק אותו בסמוך לזמן הלידה. אבל יש גם כוכבית: הניתוח הקיסרי הטבעי לא מתאים לכולן. מטעמי בטיחות, עליו להיות ניתוח קיסרי שמתוכנן מראש, לאישה עם עובר יחיד הנמצא במצג ראש, ובלידה המוגדרת כבעלת סיכון נמוך לאם וליילוד.

בוקר טוב, ילדה יפה

מתחילים. פפר נושמת עמוק ומוכנסת לחדר הניתוח. "אשמח לשקט", אומר ד"ר חן, והיולדת מחייכת חיוך מתוח מבעד לפרגוד האטום. הדקות חולפות. "תנשמי עמוק", מבקשת המיילדת, ומבטנה של פפר יוצאת התינוקת. "אפשר להוריד את הפרגוד", אומר ד"ר חן, ובין התינוקת – עופרי, זה השם שייבחר לה בהמשך – לאמה, נותר רק וילון שקוף.

"תביאי את היד שלך", מבקש ד"ר חן. פפר שולחת את היד העטופה בכפפה, מלטפת את עופרי מבעד לווילון השקוף, ממלמלת בהתרגשות: "אני לא מאמינה".

"בוקר טוב ילדה יפה!" צועקת המיילדת, ועופרי משמיעה בכי ראשון.

פפר מצמידה את בתה לגופה, חבל הטבור נחתך. חיים חדשים הגיעו לעולם. האם נושמת לרווחה, נזכרת בפעם הקודמת שהייתה בחדר הניתוח. "לפני ארבע שנים ילדתי את בתי הבכורה אלה בקיסרי חירום, בהרדמה מלאה, אחרי בלגן רציני שכלל זיהום", היא מספרת. "זו הייתה חוויה לא נעימה, ומעבר לכך הייתה לי הרגשה של החמצה אדירה שזו לא לידה רגילה. לא ראיתי את אלה עד ליום למחרת, וגם בעלי לא יכול היה כמעט להיות איתה. לא ככה דמיינתי את הלידה הראשונה שלי".

ועכשיו?

"הפעם ממש הרגשתי את הלידה. זו הייתה חוויה של כמעט לידה רגילה. הייתי צריכה ללחוץ, הרגשתי את המאמץ להוציא את עופרי מהבטן. השתתפתי בלידה, וזה היה משהו מדהים ומרגש שלא ציפיתי מלידה קיסרית. גם עצם זה ששמו את עופרי מיד לאחר הלידה על החזה שלי, ואני הרגשתי אותה, והיא אותי – זה לא משהו שיש לו תחליף".

ובכל זאת, נשמע די מפחיד לראות את עצמך עוברת ניתוח.

"נכון, זה היה מאוד מלחיץ. אמרתי לרופאים שרועי בעלי יתעלף, וגם אני ממש פחדתי. אבל הרגיעו אותי שאראה רק את מה שאני צריכה לראות, שלא אראה דברים שאני לא רוצה. אחרי כמעט שנה של ציפייה מטורפת, הרגשתי שקיבלתי את החוויה שבלידה הקודמת נחסכה ממני".