לא רק להט"בים: כך מדיניות הממשלה משפיעה על בריאותנו
התמיכה הרעיונית והמעשית של כלל האוכלוסייה במחאת הלהט"ב היא לא רק בגלל הרעיון הבלתי נתפס, שיש סקטור שניתן לשלול ממנו את הזכות להורות בהחלטת מדינה, אלא גם מהסיבה שזה נראה לנו בלתי הגיוני בעליל שלא כל האזרחים הם שווי זכויות, בכל הנוגע לטיפולים רפואיים. אז זהו, שלא כולם
יש מגוון סיבות לכך שרבים מאיתנו מזדהים עם מחאת הלהט"בים ויוצאים לרחובות למחות על שלילת זכויותיהם להורות. לא רק העובדה שנחמץ הלב שיש מי שנשללות ממנו חוויות משמעותיות ומהנות של הורות. לא רק בגלל המחשבה שיש מי שרוצה אבל בשל שיקולים קואליציוניים לא יוכל להחזיק תינוק משלו. אנחנו מתקוממים נגד העובדה שהמדינה יכולה למנוע ממישהו את הזכות לאהבה.
אבל יש סיבה נוספת לכך שהחלטת הממשלה מקפיצה אותנו והיא שנראה לנו מופרך שטיפולים רפואיים לא יינתנו באופן שוויוני. חוש הצדק שלנו מורה לנו שלכולם צריכה להיות גישה שווה לבריאות. הרעיון שהמדינה תקפח מגזר מסוים באמצעות מדיניות בריאות נראה מקומם.
איך יכול להיות שהממשלה תשלול מסקטור אחד של האוכלוסיה את האופציה לקבל טיפול רפואי? מה פתאום שהמדינה תשתמש במדיניות בריאות על מנת לקדם אוכלוסיות מסוימות (סטרייטים) ולהפלות אחרות? איך יכול להיות ששיקולים קואליציוניים יקבעו איזה סוג של אנשים יכולים להוליד ילדים ואיזה לא?
שווים יותר ושווים פחות
אז תנו לי לחדש לכם. אתם תמימים. הפונדקאות והלהט"בים אינם מקרה יחיד; הרבה החלטות שקשורות לבריאותנו משמשות ככלי לקדם אוכלוסיות אחדות ולהפלות אחרות. יש סקטורים שזוכים לתרופות ואחרים שלא, יש כאלה שמקבלים תנאים סביבתיים טובים וכאלה שפחות ויש עוד צורות, שבהן מדיניות בריאות יוצרת כאלה ש'שווים יותר' וכאלה ש'שוים פחות'.
פרופסור נדב דוידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור, באוניברסיטת בן גוריון וחבר בוועדה להתמודדות עם אפליה, הדרה וגזענות במערכת הבריאות אומר: "יחסי כח חברתיים ופוליטיים משפיעים על חיינו מהלידה ועד המוות – אפליה, הדרה וגזענות לא מסתיימים בקהילת הלהט"בים". ואגב, אין מדובר בתופעה שמאפיינת את הממשלה הנוכחית. ההיסטוריה מלאה בסיפורים שבהם אפליות רכבו על גבם של רופאים ומוסדות בריאות וקיבלו מהם גיבוי ותמיכה.
הפסיכיאטריה יצרה את האבחנה 'היסטריה' שהודבקה בעיקר לנשים וסייעה להציג אותן כ'לא כשירות' ונחותות מן הגברים. גם לאחר מגפת ה'היסטריות' אצל נשים הן אובחנו ביתר קלות כחולות במחלות נפש. לא רק זה, הנטייה לשלוח אותן לקבל טיפולים קיצוניים כמו טיפולי חשמל וניתוח לובטומיה הייתה גדולה בהרבה מן הנטייה לשלוח גברים לטיפולים כאלה.
הפסיכיאטריה סייעה גם לעשות דה לגיטימציה להומוסקסואליות כשהגדירה אותה כמחלת נפש טעונת ריפוי, (מה שלא הפריע לשלוח הומואים גם לכלא), וכנראה שלא היה זה מקרה שהעולים מצפון אפריקה היו אלה שקיבלו בבואם למדינה טיפולי קרינה המעלים סיכון למחלות שונות, כדרך לטפל במחלה לא מסוכנת בשם גזזת.
וזה לא עוצר בספרי ההיסטוריה של הרפואה. "גם היום, במדינת ישראל החלטות בריאותיות מהוות ביטוי ודרך לאפליה ויחסי כח הם אלה שקובעים לא רק איך והאם נוליד אלא גם באיזו צורה נמות", אומר פרופסור דוידוביץ' ומונה דוגמאות לאוכלוסיות שמופלות בדרכים שונות באמצעות מדיניות בריאות:
טיפול לצהבת? לא לאסירים - אפליה בין מגזרים שונים משפיעה גם על השאלה מי יזכה לתרופות ומי לא. "תרופה מבטיחה, יעילה וכמעט ללא תופעות לוואי לצהבת C נכנסה לאחרונה לסל הבריאות. אלא שאסירים אינם זוכים ליהנות ממנה", מספר פרופסור דוידוביץ'.
"דווקא במערכת הבריאות של בתי הסוהר, שם רבים חולי הצהבת, לא נמצא התקציב לשימוש בתרופה. האסירים שמוחרגים מחוק בריאות ממלכתי, אינם זוכים לקבל את התרופה. כך נוצר מצב שבו האסירים נשארים חולים בעוד שלאנשים חופשיים יש אפשרות להירפא".
תרומות דם מגדירות מי שווה יותר ומי פחות – "אחת הדוגמאות הידועות לאפליה שהתקיימה באמצעות מדיניות בריאות, אשר כיום גם משרד הבריאות מכיר בה, הינה המקרה של תרומות הדם של האתיופים", מספר דוידוביץ'. חלקכם אולי זוכרים את השערורייה שהתעוררה כשהתגלה שהאתיופים תרמו דם אך זה נזרק לפח.
בשנות ה-80 וה-90 עוד היה ניתן לתת לזה צידוק רפואי. אבל "מה שהתחיל כמדיניות אפידמיולוגית מוצדקת של פסילת תרומות דם מאתיופים, מחשש שמא נדבקו ב-HIV עוד בהיותם באפריקה, התפתח לאפליה מובנית", מסביר דוידוביץ'.
"שנים אחרי שכבר היתה אפשרות לבדוק את דמם של התורמים ולוודא אם הדם שלהם נגוע, וגם כשהרבה מן האתיופים המגיעים לתרום כבר היו ילידי ישראל ולא ביקרו מעולם בארצות שבהם הנגיף שכיח, המשיכו האתיופים להיחשב 'בלתי ראויים למתן תרומה'".
לשלילת היכולת לתרום דם יש משמעות סמלית והיא נתפסה כמשדרת אתיופים שהם 'לא שייכים' 'לא ראויים' כמי ש'דמם אינו דמנו'. כיום ההגדרה שונתה, מספר דוידוביץ', אבל היא עדיין מהווה טראומה.
מים נקיים? תלוי מאיזה מגזר אתם – גם מים צלולים לא מגיעים לברזים של כולנו. נגישות למים נחשבת לאחת הזכויות הבסיסיות של אזרחים וגם במדינת ישראל יש חוק שמחייב אספקת מים בטוחים לכל. אבל לדברי דוידוביץ, ביישובים בדואים, שאינם מוכרים על ידי המדינה, על אף שבג"ץ פסק שיש להתקין בהם נקודות מים מרכזיות, אין מים נקיים בבתים.
זה נובע מכך שהכפרים אינם מוכרים ונקודות המים מותקנות מחוץ ליישוב הרחק מן המקום שבו יכולים התושבים להשתמש בהם. צינורות מאולתרים משמשים את התושבים להובלת מים והצינורות האלה מתפרקים, נמסים לתוך המים, או מאפשרים כניסה של לכלוך. כך קורה שהמים שהבדואים אמורים לקבל יכולים להתמלא עד שהם מגיעים אל פיהם בכימיקלים, חיידקים ועוד דברים שאינם יפים לבריאות.
טיפולים נפשיים? לא אם אתם מבקשי מקלט - הפליטים שברחו ממדינות שבהם נרדפו חוו סכנות וטראומות, שרק כמות קטנה מהם הייתה הופכת כל אחד מאיתנו לראוי לטיפול נפשי.
מעצם הגדרתם כמבקשי מקלט שנאלצו לברוח ממדינתם, בחוסר ודאות, לנדוד בתנאים קשים, בחרדה גדולה לעתידם, ולעבור כל מיני אירועים טראומטיים בדרך נמצאים הפליטים במצב נפשי המחייב תמיכה. עם זאת, דווקא המרפאה שסיפקה להם טיפול נפשי "גשר" נסגרה לאחרונה.
אז אולי אם אנחנו כבר יוצאים עם הלהט"בים לרחוב כדי לדאוג שתהיה להם זכות שווה להוליד, כדאי שנישא עוד כמה דגלים עבור עוד כמה אוכלוסיות. דגלים שידאגו למים נקיים לילדים הבדואים, לתרופות לאסירים, לטיפולי נפש לפליטים ובכלל לשוויון בנגישות לטיפולים רפואיים ולבריאות.
לפנייה לכתב/ת 
