17 שנה אחרי שנפצע קשה באסון ורסאי - מוטי ישתתף בתחרות האולטרה מן
אסון ורסאי הותיר את משפחתו של מוטי חדד מפורקת. הוא הגיע לבית החולים במצב אנוש, אשתו נפצעה וגיסתו בת ה-14 נהרגה. אחרי שיקום מפרך הוא חזר לעבודתו במג"ב, החל להשתתף בתחרויות "איש הברזל" וכעת מתאמן לקראת תחרות "אולטרה מן"
חייו של רס"ב מוטי חדד, בן 44, איש מג"ב מירושלים, השתנו בליל ה-24 במאי 2001, כשהגיע עם אשתו לחתונה באולמי ורסאי בבירה. החתונה הפכה לאחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה: רצפת האולם קרסה, 23 בני אדם נהרגו ו-380 איש נפצעו כשחדד בתוכם. היום, 17 שנה אחר כך, הוא מתחרה בתחרויות "איש הברזל", שדורשות מאמץ גופני על אנושי.
כעת הוא מתאמן לקראת היעד הבא שלו, קשה אפילו יותר מ"איש הברזל" - תחרות "האולטרה מן" שתתקיים בנובמבר וכוללת עשרה קילומטרים של שחייה, 420 קילומטר של רכיבה ו-85 קילומטר ריצה.
"אני זוכר רעש חזק של חרסינות נשברות ואז שקט, דממה ארוכה ושלווה", מספר חדד על הרגע שבו הרצפה קרסה. הוא נפצע בראשו ובעמוד השדרה הצווארי ופונה לבית החולים במצב אנוש. במשך שלושה ימים היה בסכנת מוות. ואם זה לא מספיק, אחותה הצעירה של אשתו, חני כהן, בת 14 בלבד, הייתה בין ההרוגים, ואשתו נפצעה באסון.
"פגשתי את אשתי כשהיא בכיסא גלגלים ואני מבין שעכשיו שנינו מנותקים מהחיים. יש לנו שני ילדים - בן שנה וחצי ובן שלוש וחצי - ואנחנו אפילו לא מסוגלים לטפל בעצמנו. קיבלתי סטירה. בחצי השנה שלאחר האסון הייתי נפגש עם אשתי רק בסופי שבוע והילדים היו אצל קרובי משפחה".
"החלטתי שמהמקום הזה אני רק מטפס למעלה"
חדד עבר שיקום ארוך שנמשך תשעה חודשים. "במשך חלק גדול מהתקופה הייתי צריך עזרה בשביל ללכת לשירותים ולהתקלח. כל מעבר מקימה לישיבה, כל תנועת ראש קטנה - הייתי צריך שמישהו יחזיק לי את היד ויתמוך שלא אפול".
הוא חזר לעבודתו במג"ב והחל להציב לעצמו יעדים. "החלטתי שמהמקום הנמוך שהייתי בו אפשר רק לטפס. התחלתי לרוץ חמישה קילומטר, עשרה קילומטר, ואז מרתון. במקביל התחלתי לרכוב על אופניים בקבוצה, ושם שמעתי שמדברים על תחרות 'איש הברזל'. הבנתי שזה קשה אבל ידעתי שאני רוצה להיות שם".
תחרות "איש הברזל" היא אתגר מפרך שכולל ארבעה קילומטר של שחייה, 180 קילומטר של רכיבה על אופניים ו-42 קילומטרים של ריצה. חדד עשה את התחרות באילת בינואר 2016.
חדד משמש היום כסמב"צ במג"ב וממשיך להציב לעצמו אתגרים. "הכי נורא זה כשאין לך סיבה לקום בבוקר, אבל לי היה רצון לחיות ולהשתקם. האישה, הילדים והספורט נתנו לי את הכוח".
לפנייה לכתב/ת 
