בני זוג חירשים מלידה: מקווים שהילדים שלנו יהיו חירשים
בני הזוג לריסה פלדמן וחן בלילטי, שניהם חירשים מלידה, קוטפים קמפיין דוגמנות ראשון, אבל נמאס להם מכך שהחברה הישראלית לא יודעת לקבל חריגים. "מה בסך הכל ביקשנו, שייתנו לנו צ'אנס". עכשיו הם מחפשים סוכן שיריץ אותם ודווקא בונים על זה שסיפור החיים המיוחד שלהם יעניין מלהקים
"חירשות היא לא הבעיה הפרטית שלנו", הם מדגישים, "אלא של החברה הישראלית, שלא יודעת לקבל חריגים. אם בבית הספר עוד הסתדרנו, אז כשיצאנו לשוק העבודה כל הדלתות נסגרו בפנינו. גם ההורים שלנו סובלים מאבטלה והתעלמות, אבל אנחנו כדור ההמשך של החירשים, לא מוכנים לעבור על זה בשתיקה. מה בסך הכל אנחנו מבקשים? לעבוד? להשתלב? תנו לנו צ'אנס", אומר בלילטי ומוסיף: "למדתי במגמת אדרכילות, יש לי בגרות מלאה ואפילו טובה, הטכנולוגיה התקדמה, אני יכול להזמין מונית או פיצה דרך האפליקציה, אז למה אני לא יכול לקבל עבודה מסודרת?"
פלדמן, ילידת אוקראינה, עלתה בגיל 7 לנתניה. "אני דור רביעי או חמישי לחירשות", היא מניעה את אצבעותיה ושפתיה במהירות. "אצל אמא שלי החירשות תורשתית, גם סבתא ואחיה חירשים, ואבא שלי איבד את השמיעה בילדותו בעקבות דלקת באוזניים. כשנולדתי, אמא שמה לב שאני לא מגיבה למוזיקה ורעש, אבל במקום להיות עצובה, היא שאלה: 'מה הייתי עושה אילו נולדה לי ילדה שומעת? איך הייתי מצליחה לתקשר איתה?'
"בגיל 5 שלחו אותי באוקראינה לבית ספר לחירשים בתנאי פנימייה, וכשחזרתי הביתה בסופי שבוע, הילדים השומעים הציקו לי. לכן אמא דחפה לעלייה. היא האמינה שבישראל נוכל לפתוח דף חדש". כאן היא למדה בכיתה משולבת — "בכיתה היו עשרה תלמידים חירשים והסייעת, יפה, לקחה אותי לצד ולימדה אותי את שפת הסימנים בעברית. כילדה סקרנית קלטתי אותה מהר, אבל לכתוב בעברית היה לי הרבה יותר קשה. ברוסית כותבים משמאל לימין. היו לי הרבה שגיאות כתיב עד שנכנסתי לעניינים". בהמשך היא למדה בכיתות משולבות בחטיבת סביונים ביהוד וסירבה להגדיר את עצמה כתלמידה מיוחדת. לדבריה, "אנחנו לא מיוחדים, אנחנו אנשים רגילים שלא שומעים והשפה שלנו היא שפת הסימנים".
חלומה הגדול היה להשתלב בעולם המשחק. "בנתניה, כולם ניבאו לי 'יום אחד תהיי דוגמנית', וכשהצמיחה שלי נעצרה בגובה 1.57 מ' הבנתי שלא אוכל לדגמן על מסלול, אבל קיוויתי שיקחו אותי לצילומי קלוז־אפ עם משקפיים או תכשיטים. בתיכון מקיף יהוד למדתי במגמת עיצוב פנים ורציתי להמשיך לאוניברסיטה, אבל כשהסתכלתי סביבי ראיתי חירשים שלמדו לתואר ראשון ולא מצאו עבודה. מה הטעם ללמוד ולהשקיע אם בסוף התעודה היא קישוט לקיר או אבן במגירה? כששלחתי קורות חיים במייל ענו לי 'נחזור אלייך' ואף אחד לא חזר. ברור. אני חירשת".
חלמתי להיות קרבי
בלילטי נולד בבאר־יעקב להורים חירשים ("זה גנטי") כילד הסנדוויץ' בין שתי אחיות חירשות. "הוריי תמיד אמרו לי שהם קיוו להוליד ילדים חירשים כמותם, אבל כיום הם מובטלים, כמוני. בעבר, אבא שלי עבד בשינוע רכבים ואמא שלי הייתה דוורית". גם הוא הגיע בהסעה לכיתה משולבת בבית ספר שזר בתל־אביב ובהמשך לתיכון מקיף יהוד. "בהפסקות הסתובבתי דווקא עם ילדים שומעים, כדי להכיר את שני העולמות. משי, אחותי הגדולה, התגייסה ושירתה בקרייה מול מחשב. גם אני רציתי להתגייס, חלמתי להיות קרבי, אבל הציעו לי תפקידים לא משמעותיים. העדפתי לוותר. עבדתי קצת כנהג בחברת רכב, אחרי שנה התפטרתי כי הייתי בטוח שאמצא עבודה יותר מעניינת, אבל בסוף נתקעתי בלי כלום. בכסף שהרווחתי טסתי לאירופה. הסתדרתי שם מצוין. בתיכון למדתי את שפת הסימנים באנגלית".
הם נפגשו לראשונה לפני עשר שנים, בקייטנה שמפעילה עמותת "שמע" בחופש הגדול ובחגים. "משי, אחותו הגדולה של חן, היא חברה ממש טובה שלי", מספרת פלדמן בשפת הסימנים והמתורגמנית מקשרת בינינו. "בהתחלה התייחסתי אליו כאל אחיה הקטן והחמוד. צבטתי לו בלחי, הצקתי לו, בכלל לא חשבתי על משהו רומנטי. הוא היה קטין! לפני שנה נפגשנו שוב בליגה של קט־רגל חירשים. הדרכתי את הקבוצה שהגיעה מסקוטלנד ופתאום מישהו טפח לי על הגב, וכשהסתובבתי הוא שאל 'מה העניינים?' נדהמתי. זה היה חן עם זקן! לא האמנתי כמה שהוא גדל והתבגר. התחברנו באינסטגרם, בפורים הזמנתי אותו לבוא למסיבת רחוב בכיכר רבין ומאז אנחנו ביחד".
איך משי קיבלה אתכם בזוג?
"בהתחלה זה נראה לה מוזר, היא לא ציפתה שמחברות טובות נהפוך למשולש", פלדמן צוחקת, "אבל היא שמחה בשבילנו".
הם גרים בדירה שכורה בבת־ים, מגדלים שני כלבים ומתקשים להתמודד עם המציאות היומיומית. פלדמן עובדת במשרה מלאה ב"ביטוח איילון" בחולון ("השגתי את העבודה הזו דרך קשרים, אחרי שעבדתי בחנות בגדים ובעל העסק חשב שאם אני חירשת, אפשר לרמות אותי במשכורת"), וגם מדריכה במוזיאון "הזמנה לשקט" ומשחקת בהצגה "ילדים חורגים לאלוהים" במרכז "נא לגעת". בלילטי, לעומתה, כלוא בין ארבעה קירות. "כשלריסה יוצאת לעבודה אני מבשל ומנקה את הדירה כדי להעביר את הזמן, אבל די, כמה אפשר?".
מחסנאי וסדרן ניקיון? לא תודה
הרב שמעון לוי, מנכ"ל עמותת "שמעיה" (בעלת הסלוגן "קול הוא לא הכל!"), שמשדכת בין מעסיקים לחירשים מכל גווני הציבור הישראלי דחף את בלילטי לטלוויזיה. "לפני חודש התארחתי בתוכנית הבוקר של פאולה וליאון, ובאמצעות מתרגם סיפרתי על האפליה. אמרו לי שההופעה הייתה טובה והייתי בטוח שברגע שאצא מהאולפן הסלולרי שלי יתפוצץ מרוב אסמסים עם הצעות עבודה. לצערי, זה לא קרה. קיבלתי פניות בודדות לעבודות זמניות בתור מחסנאי וסדרן ניקיון. תודה".
מי שהרימה את הכפפה היא חברת המזוודות "רולינק" שהתרשמה מהופעתו החיצונית של בלילטי והציעה לו קמפיין. בלילטי הסכים מיד ושאל האם הוא יכול לצרף לצילומים את פלדמן, חברתו היפהפייה. שניהם נהנו מאוד מיום הצילומים, שפתח להם את התיאבון. "איך מוצאים סוכן שיריץ אותנו כזוג?"
עם המזוודות מהקמפיין תטוסו לירח דבש?
"עוד מוקדם לדבר על זה", פלדמן מסמיקה, "אבל מי יודע? חן הוא החבר הכי טוב שלי. כשפורצת בינינו מריבה היא נפתרת תוך דקה. אני אומרת לחן 'בוא נסתכל על הנושא לא בתור בני זוג, אלא כידידים', וכשאנחנו עושים את זה אנחנו מבינים שבעצם, אין על מה לריב".
"אם נתחתן", הוא מוסיף, "אנחנו מקווים שהילדים שלנו יהיו כמונו, חירשים. וחוץ מזה, שיהיו בריאים".
הכתבה מתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
