אל תעשו את זה לילדים שלכם
כמה כוח יש לכם על ומול הילדים שלכם. הם הרי חסרי אונים מולכם. הם תלויים בכם ואתם מנצלים זאת כדי להשפיל אותם מדי פעם, כדי לצעוק עליהם מדי פעם, כדי לחבוט בהם רגשית, ואפילו לא שמים לב איך אתם מרגישים (רע) ואיך הם מרגישים (נורא) - תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם רוצים למחוק אותם ובמקום זה - פשוט תאהבו אותם
כמה קל למחוק אותם. כמה קל לערער להם את הביטחון. כמה קל לגרום להם להרגיש קטנים. מוגבלים. פגומים. טיפשים. חסרי יכולת. לא מבינים כלום. כמה קל להטביע בהם אות קלון של כישלון. כמה קל לצרוב בהם תחושה קשה שהם חתיכת אפס. שלא ייצא מהם כלום. שאין להם סיכוי להצליח. כמה קל לשרוט בהם את השריטה ששרטו בנו בגיל שלהם. כמה קל להכאיב להם כי כואב לנו. כמה קל לדרוס אותם כי רע לנו. כמה קל לבטל אותם כפי שביטלו אותנו. כמה קל להכאיב להם כפי שהכאיבו לנו. כפי שלעגו לנו. כפי שזלזלו בנו. כפי שמעכו את הלב שלנו והותירו אותנו מדממים בצד הדרך או עמוק מתחת לשמיכה, על המיטה, בתוך החדר הסגור.
כמה קל להיות עיוורים ולא לראות את זה. כמה קל להיות חירשים ולא לשמוע את הזעקה העולה מתוך ליבם הפצוע. כמה קל לנעול את הנפש, למחוק את הזיכרון, להשמיד את הראיות, ולא לקלוט שאנחנו עושים להם בדיוק מה שהורינו עשו לנו. אתם באמת לא זוכרים מה הרגשתם? אתם באמת לא מקשרים בין אז לעכשיו? אתם באמת כל כך שונאים את עצמכם עד שאתם מוכנים לגרום להם לשנוא אתכם? כמה הגיהנום הרגשי שלנו עמוק, רחב ומקיף, כמה אנחנו מיואשים וחסרי אונים, כמה אנחנו מסכימים לפגוע ביקרים לנו מכל, בילדים שלנו, ולהרוס את העתיד שלהם בגלל שאין לנו שמץ של מושג מי אנחנו אמורים להיות.
כמה קל לכבות את האור בעיניים שלהם
לרגע אחד, בחצות הלילה, כשישבתי עם גלי, הבת שלי, וערכנו ביחד דיסק של שירים שהיא אוהבת, הרגשתי את המקום הזה. המקום הרך, השביר, העדין מאד, של השאלה. של חוסר הביטחון. בסך הכל דיברנו על השיר שייכנס עכשיו, והאם הוא מתאים לזה שלפניו, ולרגע אחד, בחצות הלילה, ראיתי, הרגשתי, חוויתי, כמה זה קל, כמה זה עלול להיות קל, להרוג את היצירתיות שלה, להשתלט על מה ששייך לה, לכבות את האור בעיניה, לגמד אותה, להיות צודק, לערער אותה, לכפות עליה את דעתי. היא נערה דעתנית, חכמה, מופלאה, אבל פה היא ישבה עם אבא שיודע ומכיר ומבין, והיססה לרגע, ותהתה לרגע, והייתי יכול בקלות לשכנע אותה שאני צודק. ועצרתי.
כמה קל זה יכול היה להיות. כמה עשיתי את זה בעבר. במבט זועף. במימיקה מזלזלת. בנביחה קצוצה. באיומים מפורשים. בלחץ רגשי. בהפניית כתף קרה. כמה כוח היה לי עליה ועל אחיה. כמה כוח יש לכם על ומול הילדים שלכם. הם הרי חסרי אונים מולכם. כן, זה הם שתלויים בכם בצורה מוחלטת. זה אתם ששולטים בחייהם לגמרי, במזון, בקורת הגג, בכסף, בתנועה ממקום למקום. הם תלויים בכם ואתם מנצלים זאת כדי להשפיל אותם מדי פעם, כדי לצעוק עליהם מדי פעם, כדי לחבוט בהם רגשית, ואפילו לא שמים לב איך אתם מרגישים (רע) ואיך הם מרגישים (נורא).
כי זה קל. כל כך קל.
כי הרבה יותר קשה להקשיב, לקבל, לתת להם מקום, לאפשר להם, להניח להם לצמוח, להגיד להם שהם צודקים, להעניק להם גב ותמיכה ועידוד, גם כשזה שונה לגמרי ממה שחשבתם, גם כשזה אינו תואם את החינוך שקיבלתם או הולם את הדעות שגיבשתם.
כי הם לא אתם. הם נפרדים מכם. הם עצמאיים. יש להם חשיבה שונה. הם מתקדמים. נבונים. יצירתיים. אין להם תקרת זכוכית. כי אתם ההורים שלהם. כשאתם לא מוחקים אותם, הם זוהרים באור יקרות. כשאתם לא מוחקים אותם, הם מלאי כוח ואנרגיה. כשאתם לא מוחקים אותם, הם מוצאים את התשובות הנכונות. כשאתם לא מוחקים אותם, הם יודעים מה לעשות. הם מצליחים לצאת ממצוקה. הם יודעים לקחת אחריות על עצמם.
הם נפלאים, אתם יודעים. הם מקסימים. הם כישרוניים. הם מתוחכמים. הם שובי לב. הם הילדים שלכם. תנו להם לצבוע את העולם בצבעים שלהם. ולעולם, אבל לעולם, אל תמחקו את הציור שהם מציירים כל כך יפה, נכון ומרגש.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
