בעקבות בהלת ה"עכברת": עוד מחלות שחיות עלולות להעביר לכם

התפרצות העכברת שסיבתה עדיין אינה ברורה למערכת הבריאות, הלחיצה מאות ישראלים שפנו בימים האחרונים למרפאות ולחדרי המיון מחשש שנדבקו. אבל העכברת אינה המחלה היחידה מן הסתם, שבה בעלי החיים עלולים להדביק אתכם.

בישראל יש כ-250 אלף בעלי כלבים. לכן אין פלא שמדי שבוע מגיעים לחדרי המיון ולקופות החולים לא מעט ילדים ומבוגרים שננשכו על ידי כלבים. מרבית הננשכים הם ילדים בני שנתיים עד 14, כאשר בנים ננשכים יותר מבנות. רוב מקרי הנשיכה מתרחשים ליד הבית, כשהכלב הנושך מוכר לננשך. כדאי גם לדעת שכלבים מסוג רוטווילר, פיטבול ורועה גרמני אחראים ליותר ממחצית מקרי הנשיכות בעולם.

כלבת

נשיכת כלב עלולה להדביק אדם בסוגי חיידקים שונים המצויים בחלל הפה שלו ולגרום לו למחלות שונות, כשהמסוכנת שבהן היא הכלבת. הכלבת היא מחלה נגיפית המועברת על ידי כלבים וגם על ידי זאבים, תנים, שועלים ועטלפים. זוהי מחלה קטלנית ביותר ולמרבה המזל גם נדירה. בשנים האחרונות אין בישראל דיווחים על מקרי מוות מכלבת, אף שמדי שנה מגיעים למשרד החקלאות דיווחים על בעלי חיים משוטטים הנגועים במחלה.

הסימנים: נשיכות כלבים מתחלקות לשלוש דרגות - שפשופים, פצעים וחתכים עם או בלי קרע רקמות. נשיכות חתולים ומכרסמים מתבטאות בנעיצת השיניים עמוק לתוך הרקמות. אם הנשיכה גרמה להדבקה חיידקית, יתפתח באיזור הנשיכה אודם ונפיחות שיתפשטו וייגרמו לרגישות מקומית עד כאב בהנעת האיזור. במקרה של הדבקה בכלבת ייגרם גם שינוי התנהגותי, ריור מוגבר, פחד ממים ומאור, שיתוק שרירי הנשימה ולבסוף מוות.

אם ננשכתם: נקו היטב את הפצע במים וסבון, חטאו את האיזור וחבשו את הפצע בתחבושת סטרילית. במקרה של נשיכה יש לפנות לרופא תוך פחות משמונה שעות. אם יש חשש לזיהום מקומי (צלוליטיס) הרופא יתחיל בטיפול אנטיביוטי למניעת דלקת חיידקית, שהיא הסיבוך השכיח ביותר מנשיכת בעלי חיים.

על כל מקרה של נשיכה יש לדווח ללשכת הבריאות המחוזית. במידת האפשר יש למסור פרטים על בעל הכלב או החתול הנושך, שיידרש להוכיח כי בעל החיים חוסן נגד כלבת. אם הכלב לא חוסן הוא יועבר להסגר. בנוסף, יש לוודא שהננשך חוסן נגד טטנוס בעשר השנים שלפני הנשיכה. אם לא - הוא יקבל חמש זריקות לתוך השריר.

התגוננות: הימנעו מהתגרות בחיה או מתנועות שעלולות להתפרש אצלה כהתגרות. על פי חוק הכלבת משנת 1995 כל כלב בן שלושה חודשים ומעלה חייב לקבל חיסון נגד כלבת, עליו יש לחזור אחת לשנה. עם זאת, מאחר שהסיכון להידבק בכלבת גדול דווקא במגע אם חיות בר ולא עם כלבים, מומלץ לכל אדם לקבל חיסון אנטי-טטנוס באופן קבוע כל עשר שנים.

כלבים. להיזהר מנשיכות כלבים משוטטים(צילום: shutterstock)

צלוליטיס מנשיכות

חלל פיהם של חתולים וכלבים עתיר חיידקים מסוגים שונים, כולם עלולים לגרום לצלוליטיס: זיהום ברקמות הרכות. מצב זה מתרחש כאשר שיניו של בעל החיים ננעצות בגוף.

הסימנים: החיידקים החודרים לגוף, בין אם רק לרקמת העור או לרקמות הרכות ובהן שרירים ועצמות, יוצרים זיהום המתבטא באדמומיות, נפיחות, כאב ולעתים גם חום מקומי. מצב זה דורש טיפול אנטיביוטי, תחילה דרך הפה ולעיתים, במקרה של חוסר תגובה, גם לאשפוז ולמתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד. מחקר שנערך לאחרונה הראה כי נשיכת חתולים גורמת לזיהומים קשים יותר בהשוואה לנשיכות כלבים, משום ששיניהם חדות יותר וחודרות עמוק יותר עד העצם.

אם ננשכתם: רחצו את המקום היטב במים וסבון. יש לוודא כי חוסנתם בחמש השנים האחרונות לטטנוס. אם לא חוסנתם או שאינכם יודעים בוודאות - גשו לקבלת החיסון במרפאת קופת החולים הקרובה אליכם. בכל מקרה של הופעת כאב אדמומיות ונפיחות ההולכים וגדלים, יש להגיע לרופא אשר יסמן את האיזור כדי לוודא אם הוא ממשיך לגדול, ויתחיל בטיפול אנטיביוטי.

שריטת החתול

אלפי ישראלים בוחרים לגדל בבית חתול ורובם מתהדרים בסימני שריטות קבועים על זרועותיהם. השריטות עלולות לגרום למחלה הנקראת "שריטת החתול". מדובר במחלה הנגרמת מחיידק ברטונלה הנסליי, העובר לרוב בשריטה של חתלתולים גורים או בנשיכה. רוב הנדבקים במחלה הם ילדים, אולם המחלה עלולה להופיע גם אצל מבוגרים.

הסימנים: החיידק העובר בשריטה "מתלבש" על בלוטות הלימפה (בלוטות המפוזרות בכל הגוף ואחראיות על ייצור תאים במערכת החיסון). התוצאה היא נפיחות של הבלוטות במקומות שונים בגוף, חום גבוה, כאבי ראש, עייפות ותיאבון ירוד. אצל 5% מהחולים עלולה להופיע בתוך שבוע עד שלושה שבועות גם פגיעה מוחית הגורמת לפרכוסים, התנהגות חריגה וירידה במצב ההכרה. החיידק עלול לגרום גם לזיהומים בעיניים, שעלולים להסתיים בפגיעה בראייה, לאנמיה, לדלקות מפרקים, לדלקת ריאות ולפגיעה במערכת הדם.

אם נשרטתם: רחצו היטב את מקום השריטה במים וסבון. אם מספר ימים לאחר השריטה מופיעים חום, כאבי ראש, בלוטות לימפה נפוחות ועייפות לא מוסברת

- פנו לרופא. מחקרים הראו כי לרוב טיפול אנטיביוטי אינו יעיל נגד החיידק, ובדרך כלל די בטיפול תומך הכולל מנוחה, הורדת חום, תרופות משככות כאבים ומתן עירוי נוזלים במקרה של תיאבון ירוד. בלוטות הלימפה המוגדלות עלולות לגרום לכאבים עזים ולצורך בניקוזן. לרוב המחלה חולפת מאליה בתוך מספר שבועות. במקרים קשים ניתן טיפול אנטיביוטי בתרופות אזניל, קלאסיד, רספרים גנטאמיצין או ציפרופלוקסאצין.

התגוננות: הימנעו מהתגרות בחתולים ובמיוחד בגורים. אל תאפשרו לחתול ללקק פצעים פתוחים על עורכם.

לרוב החולדות בורחות מבני אדם, אבל נשיכת חולדה עלולה להדביק אותנו בזיהום קשה. הזיהום נגרם על ידי חיידק הסטרפטובצילוס מוניליפורמיס, הנישא בחלל הפה בקרב כ-50% מהחולדות הבריאות. החיידק הזה עלול לעבור לא רק בנשיכה של חולדה, אלא גם בשריטה שלה, במגע עם חולדות מתות או בשתיית חלב המזוהם בחיידק. במקרים נדירים יותר עלולות החולדות להדביק בני אדם גם בחיידק ספירילום מינוס, הגורם למחלת הסודוקו, שגורמת לכאבי שרירים ולדלקות מפרקים.

הסימנים: מרגע הנשיכה דוגר החיידק סטרפטובצילוס מוניליפורמיס בגוף במשך שלושה עד 10 ימים ואז הוא גורם לעליית חום, כאב ראש עז, כאבי שרירים והקאות. כמחצית מהננשכים ילקו בדלקת מפרקים. לעתים יגרום החיידק גם לסיבוכים כמו דלקת ריאות, מוגלה ואפילו זיהום בלב. באיזור הנשיכה או השריטה מופיעה אדמומיות ונפיחות שלעתים מתפשטת. הדבקה בסודוקו, הנגרמת כאמור על ידי החיידק ספירילום מינוס, גורמת לדלקת בבלוטות הלימפה (לימפאדניטיס), פריחה, חום וצמרמורות.

אם ננשכתם: שטפו את המקום היטב במים בסבון וגשו לרופא. הטיפול המקובל בשני סוגי הקדחת הוא פניצילין למשך שבוע עד 10 ימים. לאחר תחילת הטיפול נסוגים סימני המחלה במהירות ללא כל סיבוכים.

חולדות. עלולות להדביק בזיהום קשה(צילום: shutterstock)

העכברת

מחלת ה"עכברת" נגרמת על ידי החיידק לפטוספירוזיס המתפשט באמצעות שתן של בעלי חיים נגועים. השתן ובו החיידק מגיע למים או לאדמה ועלול לשרוד במשך שבועות עד חודשים.

בעלי חיים רבים נושאים את החיידק ובהם, בקר, חזירים, סוסים, כלבים, עכברים וחולדות. כאשר בעלי החיים הללו נדבקים, הם עשויים לא ללקות באף תסמין. בעלי החיים עלולים להמשיך ולהפריש את החיידק לסביבה במשך חודשים ואפילו שנים.

בני אדם עלולים להידבק דרך מגע עם הפרשות בעל החיים (שתן, צואה), או דם אך לא רוק. הדבקה תיתכן גם באמצעות חשיפה למים, אדמה או מזון מזוהם בשתן בעלי חיים.

מרבית מקרי ההדבקה בעכברת שתועדו בעולם הם דווקא של אלה העובדים בסביבת בעלי חיים כמו וטרינרים, איכרים או כאלה העובדים עם מערכת ביוב. ברוב המקרים ההדבקה מתרחשת סביב מים בנחלים או אגמים טבעיים בהם מצוי השתן של בעלי החיים.

החיידק מדביק וחודר לגוף דרך העור או ריריות (עיניים, אף או פה), במיוחד אם קיימים חתכים או שריטות על העור. שתיית מים מזוהמים עלולה גם היא להדביק בחיידק. במקרים מסוימים די לבלוע בטעות מים מנחל מזוהם כדי להידבק בו.

גל הידבקות במחלת העכברת. צפו:

מה התסמינים: בבני אדם לפטוספירוזיס עלול לגרום למגוון רחב של תסמינים המתחילים לרוב בסימפטומים דמויי שפעת ובהם חום גבוה, כאבי ראש, צמרמורות, כאבי שרירים, הקאות, צהבת, עיניים אדומות, כאבי בטן, שלשול ופריחה.

רבים מהתסמינים מבלבלים כאילו מדובר במחלה אחרת. בנוסף, חלק מהאנשים הנדבקים עלולים להיות חולים מבלי שלקו בתסמינים בכלל.

זמן הדגירה של החיידק בגוף, כלומר הזמן בין החשיפה לחיידק לבין הופעת התסמינים, אורך בין יומיים ל-4 שבועות. המחלה לרוב מתחילה בפתאומיות עם חום גבוה יחד עם חלק מהתסמינים האחרים.

לפטוספירוזיס מופיע בשני שלבים: לאחר השלב הראשון הכולל חום, צמרמורות, כאבי ראש, כאבי שרירים, הקאות או שלשול, המטופל לרוב מחלים לזמן קצר אולם שוב הופך חולה.

אם השלב השני מתרחש, הוא חמור יותר והאדם כבר סובל מכשל כלייתי, נזק לכבד או דלקת קרום המוח. בשלב זה נמשך החום הגבוה, יחד עם הקאות, כאבי בטן, צהבת של העור, ירידה במתן שתן, קשיון עורפי ורתיעה מאור.

מהו הטיפול?

לפטוספירוזיס מטופלת על ידי אנטיביוטיקה כמו דוקסיציקלין או פניצילין, כבר בתחילת המחלה. אנטיביוטיקה לתוך הווריד נדרשת לאלה הסובלים מתסמינים חמורים כמו הקאות מרובות, זיהום כללי, ירידה במצב ההכרה או קשיי נשימה.

להתרחק מלטבול במקווי מים מזוהמים. מחלת העכברת(צילום: ישראל ברדוגו)

מהן ההנחיות לציבור?

חולים עם מחלת חום מעל 38 מעלות שטבלו במימי הנחלים זאכי, יהודייה, משושים וזוויתן החל מתאריך 1.7.18, שחלו לפני פחות מ-3 שבועות מתבקשים לפנות לרופא המשפחה.

מי שטבל באחד או יותר מהנחלים ואינו סובל ממחלת חום או סימני מחלה אחרים אינו צריך לגשת לרופא. בנוסף, חל איסור לטבול בנחלים הללו עד להודעה אחרת ממשרד הבריאות.

אם ביקרתם באגם מים טבעי, ואתם סובלים מתסמינים חמורים כמו חום ממושך, הקאות מרובות, פחד מאור, קשיון של העורף (חוסר יכולת לקרב את הסנטר לחזה בשכיבה), מיעוט במתן שתן, ירידה במצב ההכרה, בלבול או צהבת של העור – יש לפנות מיד לחדר המיון.

החיידק כלמידופילה פסיטאקי שוכן בקרב עופות ובמקרים נדירים עלול לעבור לבני אדם. בעשר השנים האחרונות דווחו בארצות הברית כאלף מקרים בלבד של מעבר החיידק לבני אדם, לרוב מתוכים, יונים ועופות אחרים. ההידבקות בחיידק נעשית דרך שאיפת חלקיקים מצואת התוכים או מהפרשות מערכת הנשימה של העופות הנגועים בחיידק. לרוב ההדבקה נעשית בעת ניקוי כלובי העופות.

הסימנים: זיהום בכלמידיה פסיטאקי יכול להסתיים ללא סימפטומים כלל, אבל עלול גם להתפתח לזיהום כללי ולדלקת ריאות. תקופת הדגירה של החיידק היא 15 יום לאחר ההדבקה, שלאחריה מופיעה המחלה בפתאומיות עם חום גבוה, שיעול, כאבי ראש וחולשה. החום הגבוה גורם לצמרמורות והזעה. כאב הראש הוא כה עז עד שהוא דומה לזה הנגרם במקרים של דלקת קרום המוח.

אם נדבקתם: אם אובחן החיידק בבדיקות מעבדה, הטיפול המומלץ הוא באנטיביוטיקה מסוג דוקסיצילין, או אריתרומיצין בילדים מתחת לגיל תשע ונשים הרות.

התגוננות: תוכים חדשים, או כאלה שהיו במגע עם עופות אחרים, צריכים לשהות בבידוד משך 30-45 יום. בעת ניקוי כלוב העופות יש לעטות כפפות ולא לשאוף בסמוך להפרשות שבכלוב. אם התוכי חולה יש להגיע עמו לבדיקה אצל הווטרינר.

נחש צפע. בכל מקרה של הכשה לקבל עזרה רפואית

נחשים

מתוך כ-3,000 מיני נחשים המוכרים בעולם, רק 200 ידועים כמסוכנים לאדם. הנחשים הארסיים הנפוצים בארץ הם צפע ארץ ישראל, אפעה, שפיפון הנגב, עכן גדול, עכן קטן, צפע עין גדי, צפע החרמון והפתן השחור. הנחשים מסתתרים לרוב מתחת לסלעים או מאחוריהם והם פעילים בעיקר באביב ובשעות הערב המוקדמות. הנחשים בדרך כלל אינם תוקפים בני אדם אלא מתגוננים מפניהם. טרם התקיפה עשוי הנחש להשמיע קולות איום כדוגמת לחישה, או לעשות תנועות חיכוך של הגוף או תנועות מאיימות.

הנחש מכיש באמצעות נשיכה שבמהלכה הוא מזריק דרך שיניו החלולות ארס החבוי בבלוטות. ארס הנחש מכיל תערובת של רעלנים, חלבונים ואנזימים החוסמים מעבירים עצביים, גורמים להרס רקמות, לדליפה של כלי דם ולהפרעות במנגנון קרישת הדם. הכשת נחש עלולה לגרום גם לדימומים מסיביים, כשל כלייתי והפסקת נשימה.

הסימנים: הכשת הנחש כואבת ובאיזור ההכשה מופיעים נפיחות, אודם ודמם תת עורי ההולך ומתפשט. בהמשך מופיעים דופק מהיר, ירידה בלחץ הדם, קשיי נשימה, בחילות, הקאות, דימומים פנימיים, סחרחורת וקשיי נשימה. בלא טיפול עלולה הכשת הנחש הארסי לגרום גם לדום לב, להפסקת נשימה ולמוות.

אם הוכשתם: יש להרגיע את הנפגע ולהשכיבו במנוחה מוחלטת כדי להקטין ככל האפשר את התפשטות הארס בגוף. אם אפשר, קבעו את גופו כדי להפחית למינימום כל תזוזה. אין למצוץ את הארס, אין להניח חוסם עורקים על האיזור המוכש ואין לקרר את איזור ההכשה שכן הקירור אינו מועיל ורק עלול להחמיר את הנזק. כמו כן יש להימנע ממתן משקה אלכוהולי לנפגע, שכן אלכוהול מגביר את זרימת הדם ועלול להחיש את התפשטות הארס בגוף.

בכל מקרה של הכשת נחש יש להזעיק בדחיפות צוות מד"א שיפנה את הנפגע לבית החולים. אם אפשר, הביאו גם את הנחש לבית החולים כדי שניתן יהיה לקבוע את סוג הארס ואת הטיפול הנכון באמצעות עירוי נוזלים, טיפול בהפרעות בקרישת הדם ולפי הצורך גם טיפול באנטיוונין - תרופה המכילה נוגדנים נגד הארס.

דבורים

ברוב המקרים עקיצות של דבורים, דבורים או צרעות אינן מהוות סכנה ומסתכמות בתגובה מקומית. אבל במקרה של רגישות עלולה העקיצה לגרום לתגובה אלרגית חמורה הנקראת אנפילקסיס הדורשת טיפול רפואי מיידי. סכנה נוספת עלולה להיגרם במקרה של ריבוי עקיצות או במקרה של עקיצה באיזור הגרון.

הסימנים: תגובה מקומית לעקיצה כוללת אדמומיות, כאב מקומי, נפיחות או בצקת הנמשכת פחות מ-24 שעות וחולפת מאליה. תגובה עורית כללית גורמת להתפשטות של פריחה ובצקת מעבר למקום העקיצה וגורמת לגרד עז, אדמומיות כללית ונפיחות בגוף.

במקרים חמורים מתרחשת תגובה כללית (סיסטמית) הגורמת לבצקת בלוע, התכווצות של דרכי הנשימה ונפילת לחץ דם. במקרה של עקיצות מרובות עלולים להופיע גם חום, חולשה, בחילות והקאות. לעתים נדירות מאוד מתרחשת תגובה מאוחרת לעקיצה הגורמת לפגיעה כלייתית או מוחית.

אם נעקצתם: אם התגובה אינה חמורה, הטיפול כולל שטיפת איזור העקיצה עם מים וסבון, הוצאת העוקץ על ידי גירוד עדין או בעזרת פינצטה וקירור מקום העקיצה. אם מופיעה נפיחות וגרד מקומי, ניתן ליטול תרופה אנטיהיסטמינית נוגדת אלרגיה דוגמת פניסטיל (לילדים), אהיסטון, היסטדקס או אוטרקס. אם הגרד והפריחה מחמירים, או שמופיעים קשיי נשימה או נפיחות הולכת וגדלה בצוואר, יש לפנות בדחיפות לרופא. הטיפול במקרים חמורים כולל מתן תרופות אנטיהיסטמיניות, חמצן, זריקת אדרנלין תחת העור, עירוי נוזלים ובעת הצורך גם סטרואידים.

אלה שלקו בעבר בתגובה אלרגית קשה לעקיצות נדרשים לשאת עמם מזרק אדרנלין אישי (אפיפן) אותו יש להזריק בכל מקרה של עקיצה, וזאת בשל הסיכון לתגובה קשה חוזרת. צעירים מעל גיל 16 שלקו בתגובה אלרגית קשה לאחר עקיצה מופנים לבדיקת תבחין אלרגיה עורי. במקרה שנמצאה רגישות הם מופנים לטיפול מונע.

זבוב החול. (צילום: shutterstock)

זבוב החול

כבר כמה שנים שישראל נגועה בהתפרצות מחלת ה"לישמניה" (שושנת יריחו") הנגרמת בשל הדבקה באחד מטפילי המחלה. נגעי לישמניה עורית הנגרמים על ידי הטפיל "לישמניה מייג'ור", יחלימו ברובם בתוך 12-6 חודשים. הנגעים הנגרמים על ידי "לישמניה טרופיקה", לעומתם, יחלימו ברוב המקרים בתוך 24 חודשים. לעיתים מדובר גם בנגעים קשים, מודלקים ומכאיבים, שדורשים אשפוז תחת טיפול תרופתי לתוך הווריד וטיפולי אלקטרותרפיה או לייזר.

מחלת הלישמניאזיס העורי, שביטויה הקליני הוא נגעים הפוגעים במראה החיצוני, מוכרת כאמור גם בשמות העממיים "שושנת יריחו" ו"חבורת יריחו". היא מוכרת בישראל מאז שנת 1949 ומועברת על ידי שני מיני טפילים המדביקים את בני האדם דרך זבוב החול. הטפיל נישא על ידי המכרסמים פסמון ומריון או שפנים.

הטפיל מסוג L.tropica הגורם למחלה שוכן סביב הכנרת, גב ההר ביהודה ושומרון, מרכז הגליל ובקעת הכנרת. הטפיל השני הגורם למחלה - L.major קיים בבקעת בית שאן, בנגב המערבי, בהר הנגב ובערבה. המחלה קשה מאוד לטיפול, ודורשת פעמים רבות אשפוז לצורך קבלת עירוי לווריד.

הטיפולים המקומיים הם:

הזרקת התרופה Pentostam לתוך הנגע, אחת ל-1 עד 3 שבועות. מדובר בטיפול כואב שאינו מתאים לילדים.

מריחת המשחה LeshcutanR פעמיים ביום למשך כשלושה שבועות. תופעת הלוואי בטיפול זה כוללת גירוי של העור וגרד עז. טיפול זה אינו מתאים לנגעים בפנים, מאחר שהוא יוצר דלקת עור.

צריבת הנגעים בחנקן נוזלי, אחת לשבוע, למשך 20 שניות בכל פעם. נדרשים מספר טיפולים בהתאם לגודל הנגע. טיפול זה יכול לגרום לצביעה של העור ואינו מתאים לטיפול בנגעים בפנים או לטיפול בילדים.

חשיפה למנורות אור אדום. טיפול זה כולל 4 עד 10 טיפולים בהפרש של שבוע עד שבועיים בין הטיפולים.

הטיפולים הסיסטמיים כוללים מתן עירויי תרופות במסגרת אשפוז מלא או אשפוז יום במחלקת עור. במקרים מסוימים ניתן טיפול בכדור Impavido במינון של 150 מיליגרמים ליום למשך חודש. טיפולים אלה ניתנים רק במקרים קשים, וכוללים תופעות לוואי רבות.

צבים, איגואנות ונחשים הם חיות בית נדירות בישראל, אבל בארצות הברית ב-3% מהבתים מגדלים זוחל. החיות הללו נושאות חיידקים שונים, ביניהם חיידק הסלמונלה, שעלול לגרום לסלמונלוזיס. על פי ההערכות בארצות הברית, כ-70 אלף איש נדבקים מידי שנה במחלה זו.

הסימנים: חיידק הסלמונלה עובר לרוב באמצעות מזון או מים נגועים, אך גם באמצעות זוחלים. הוא גורם לשילשול מימי ההופך רירי או דמי, הקאות, חום גבוה וכאבי בטן. במרבית המקרים נמשכת המחלה שלושה עד שבעה ימים - עד להחלמה מלאה. במקרים מסויימים, במיוחד אצל ילדים קטנים.

המחלה עלולה לגרום להתייבשות קשה, וחלק מהנדבקים עלולים ללקות לאחר פרוץ המחלה גם בדלקת מפרקים. במקרים חמורים החיידק עלול להתפשט מהמעיים לזרם הדם ולגרום שם למחלה קטלנית, או להתפשט אל קרומי המוח ולגרום לדלקת הקרויה מנינגיטיס. אצל מבוגרים או אנשים הלוקים בחסר חיסוני המחלה קשה יותר.

אם נדבקתם: לרוב לא נהוג לטפל במחלה בתרופות אנטיביוטיות שכן לא הוכחה יעילות הטיפול וייתכן שהוא אף מאריך את משך שהות החיידקים בצואה. הטיפול המקובל כולל שתייה מרובה ועירוי נוזלים במקרים של חשד להתייבשות (ריריות פה יבשות ואי מתן שתן מעל 12 שעות). טיפול אנטיביוטי ניתן במקרים קשים בהם עולה חשד לזיהום בדם או בקרומי המוח או אצל חולים בסיכון (קשישים, חולי איידס, סרטן, מחלות דם או מחלות חסר חיסוני).

התגוננות: אם אתם מגדלים זוחלים הקפידו על היגיינה מקסימלית, במיוחד לפני אכילה. שטפו ידיים היטב לאחר כל מגע עם הזוחל, עדיף בנוזל חיטוי, ואל תאפשרו לו להסתובב בכל רחבי הבית. ילדים מתחת לגיל חמש או חולים בכשל חיסוני (חולי סרטן, איידס ומחלות אוטואימוניות) צריכים להימנע כליל ממגע עם זוחלים.

הכותב הוא מומחה ברפואת ילדים, וכתב הבריאות של ynet