חוקרי מוח: כך השכחה עוזרת לנו לקבל החלטות נכונות

"הי, מה שלומך? איזה כיף לפגוש אותך!",

היא ניגשת אלי בהתלהבות ומברכת אותי. הפנים שלה מוכרות לי, מוכרות מאוד. אבל מהיכן בדיוק? אני מאמצת את מוחי ומנסה להיזכר במהירות אבל בשום אופן אינני מצליחה להיזכר. "תזכירי לי", אני אומרת, וכשהיא מציינת שלמדנו ביחד לתואר השני אני סוף-סוף נזכרת. "נכון! איך יכולתי לשכוח?".

מביך, נכון, אבל הסיטואציה הזאת מוכרת כמעט לכולנו. "זיכרון טוב" נתפס בעינינו כיכולת לזכור כמה שיותר פרטים באופן מדויק למשך תקופות ממושכות, וכשאנו לא מצליחים לעתים לעשות זאת אנחנו מרגישים מתוסכלים. אבל מה אם אפיזודות כאלה של שכחה אינן "באג" במנגנוני הזיכרון אלא דווקא פונקציה חשובה בזיכרון?

לא צריך לזכור כל בר(צילום: shutterstock)

אלא שבשנים האחרונות החלו כמה חוקרים להתמקד בנוירוביולוגיה של השכחה, ומהמחקרים המצטברים עולה שריבו ואוז'ה אכן צדקו – לשכחה יש תפקיד לא פחות חשוב מזה של הזכירה, ולמעשה היא חיונית לתפקוד התקין של המוח.

במאמר מרתק שפורסם לאחרונה בכתב העת ‭ ,Neuron‬ סקרו שני חוקרי מוח מאוניברסיטת טורונטו, פרופ' פול פרנקלנד מהתוכנית להתפתחות הילד והמוח, ופרופ' בלייק ריצ'ארדס מהתוכנית ללמידה במכונות ובמוח, את הספרות המחקרית על זכירה, וכן מחקרים חדשים שהתמקדו בנושא השכחה, בהם כאלה שהם עצמם ביצעו.

השניים חוקרים את הנוירוביולוגיה של הלמידה והזיכרון תוך שילוב של ניסויים ושימוש במודלים מתמטיים ובעקרונות למידה מתחום הבינה המלאכותית. לטענתם, בניגוד למה שנהוג היה לחשוב בעבר, מטרת הזיכרון איננה לשמש כ"טייפ ריקורדר" ולשמר כמה שיותר מידע מדויק לאורך זמן, אלא להנחות ולייעל את תהליך קבלת ההחלטות שלנו, וכי האינטראקציה בין זכירה לשכחה במוח האנושי מאפשרת לנו לקבל החלטות נבונות ואינטליגנטיות יותר.

לזהות את מנגנון הכחדת הזיכרונות

מתברר שבמוח שלנו יש מנגנונים ייחודיים שמעודדים באופן פעיל שכחה והכחדה של זיכרונות. "במחקרים אחרונים אנו מוצאים הרבה מאוד ראיות לכך שיש מנגנונים המעודדים אובדן זיכרון, וכי הם מנגנונים שונים ומובחנים מאלה המעורבים באחסון זיכרון", אומר פרופ' ריצ'ארדס בריאיון בלעדי למגזין "מנטה".

פרנקלנד וריצ'ארדס מתייחסים לשני מנגנונים מרכזיים: האחד קשור להחלשה או לניתוק של קשרים סינפטיים שתאי העצב במוח יוצרים בינם ובין עצמם – קשרים שבהם אנחנו מקודדים את הזיכרונות. המנגנון השני, הנתמך על ידי ראיות מחקריות מהמעבדה של פרופ' פרנקלנד, מבוסס על נוירוגנזה – יצירה של תאי עצב חדשים מתאי גזע בהיפוקמפוס, האזור האחראי לרכישת זיכרונות חדשים.

מחקריהם של השניים מצביעים על כך שתאי העצב החדשים המתווספים בהתמדה מעצבים מחדש את מעגלי הקשרים בהיפוקמפוס, ולמעשה "כותבים מעל" לזיכרונות הקיימים המאוחסנים במעגלים אלה, מה שהופך את הגישה אליהם לקשה יותר.

השכחה עוזרת ליצירת תאי עצב חדשים(צילום: shutterstock)

בהמשך הראו מחקרים גם שקצב הנוירוגנזה מושפע מגורמים סביבתיים שונים, בהם תזונה, פעילות גופנית, שינה ועוד. לדוגמה, נמצא שתזונה עתירת פלבנואידים (המצויים למשל בקקאו ובאוכמניות) יכולה להמריץ נוירוגנזה בחולדות. גם פעילות גופנית ממריצה את הייצור של תאי העצב באזור זה. במחקרים נמצא שקצב הנוירוגנזה בעכברים שרצו על גלגל ריצה היה גבוה משמעותית לעומת עכברים שלא עשו פעילות גופנית.

"אנו יכולים לראות את האפקט משום שכאשר אנו מגבירים נוירוגנזה בעכברים באמצעות פעילות גופנית, תרופות או מניפולציות גנטיות, הם נעשים 'גרועים יותר' בזכירת פעולות שבהן אימנו אותם קודם לכן", מסביר פרופ' ריצ'ארדס. "לעומת זאת, אם אנו מחלישים את הנוירוגנזה באמצעות קרינה, תרופות או מניפולציות גנטיות, הם נעשים 'טובים' יותר בזכירת פעולות שאומנו אליהן".

כך לדוגמה, במחקר שערכו פרופ' ריצ'ארדס ופרופ' פרנקלנד ביחד עם חוקרים נוספים ושפורסם ב‭2014- ‬ בכתב העת היוקרתי ‭ ,Science‬ הם אימנו עכברים בוגרים למצוא מקום מסתור חבוי בתוך מבוך מים. לאחר שאומנו במידה מספקת, העכברים כבר היו מיומנים בחיפוש מקום המסתור במיקום שבו הם ידעו שהוא יימצא.

בשלב זה, במשך חודש ימים, מחצית מהעכברים התגוררו בתוך כלוב רגיל והמחצית האחרת - בכלוב שהכיל גלגל ריצה. מטרת האימון הייתה לעודד נוירוגנזה בקבוצה זו. ממצאי המחקר הראו שהעכברים שרצו – ועל כן היו להם יותר תאי עצב בהיפוקמפוס - הצליחו פחות למצוא שוב את מקום המסתור לעומת חבריהם היושבניים. במילים אחרות, הגברת קצב הייצור של תאי עצב חדשים בהיפוקמפוס החלישה את הזכירה של מידע שכבר היה מבוסס במוחם של העכברים.

מידע שמאפשר קבלת החלטות(צילום: shutterstock)

לשחרר מידע בלתי רלוונטי

לכאורה, הרעיון כולו נראה מנוגד לחלוטין לאינטואיציה. מדוע בעצם המוח "מבזבז" אנרגיה על מנגנונים שבאופן פעיל מחלישים את הקשרים בין תאי העצב שבהם מאוחסנים הזיכרונות ועל יצירת תאי עצב חדשים שיקשו על הגישה לזיכרונות המאופסנים בקשרים הקודמים?

פרופ' ריצ'ארדס, שכאמור מיישם בחקר המוח עקרונות מתחום הבינה המלאכותית, אומר שאותו עיקרון בדיוק חל גם באינטליגנציה המלאכותית. "חוקרים בתחום הבינה המלאכותית מצאו שקל יותר למחשבים ללמוד מידע חדש שסותר את המידע הישן המאוחסן בהם אם הם שוכחים חלק מהמידע הישן", הוא מסביר. "אותו דבר נכון גם לגבי המוח שלנו. תחשבו לדוגמה מה קורה כשאתם מנסים לזכור את הדרך למסעדה חדשה שיש לה שם דומה למסעדה אחרת שביקרתם בה בעבר.

אם אינכם זוכרים את המיקום של המסעדה הקודמת יהיה לכם קל יותר ללמוד את המיקום של המסעדה החדשה. לעומת זאת, אם אתם זוכרים את המיקום, אתם עלולים לבלבל בין השתיים משום שיש להן שם דומה. הפינוי של מידע מיושן שלא יכול יותר לעזור לנו לתמרן בסביבות משתנות, ואולי אף עלול להטעות אותנו, הופך את תהליך אחזור המידע במוח ליעיל יותר ומאפשר לנו להסתגל למצבים חדשים".

ואכן, במחקר שפורסם ב-‭2016‬ בכתב העת ‭ Nature ‬ Communications‬ חזרו פרופ' פרנקלנד ואנשי צוותו על המחקר שבו אומנו עכברים למצוא מקום מסתור חבוי בתוך מבוך מים, כשלאחר האימון הם שוב חילקו את העכברים לשתי קבוצות שהאחת מהן התגוררה בכלוב רגיל והשנייה בכלוב עם גלגל ריצה. כצפוי, גם הפעם הצליחו העכברים שרצו בכלובם למצוא את מקום המסתור פחות מחבריהם שישבו במנוחה.

אבל משהו מעניין התרחש כשהחוקרים הזיזו את המסתור למיקום חדש – עכשיו דווקא העכברים ה"שכחנים" הצליחו טוב יותר מחבריהם למצוא את המסתור. כלומר הגברת הנוירוגנזה החלישה את המידע המקורי שהיה מבוסס בזיכרון של העכברים, אך החלשה זו היוותה הפעם יתרון מאחר שהמידע המקורי כבר לא היה רלוונטי יותר. לכן היא אפשרה להם להסתגל מהר יותר למידע החדש והסותר.

ואיך שנת צהריים משפיעה על הזיכרון שלנו?

לראות את התמונה הגדולה

דרך נוספת שבה שכיחת מידע ישן עוזרת לקבל החלטות מושכלות יותר היא על ידי שיפור יכולת ההכללה שלנו, דהיינו היכולת להגיב בצורה נכונה למצבים חדשים בהתבסס על חוויות ישנות. גם המנגנון הזה, אומר פרופ' ריצ'ארדס, מקביל לדרך שבה לומדות מערכות של בינה מלאכותית. "לדוגמה, בתחום הבינה המלאכותית אנחנו מאמנים מחשבים להגיב לרגשות בהתבסס על הבעות פנים", הוא מסביר.

"המטרה באימון היא שהמחשב יוכל להכליל את מה שלמד לפרצופים חדשים, כלומר שיהיה מסוגל לזהות את הרגשות בפרצוף שלא 'ראה' קודם לכן. אם יש לך מחשב שזוכר כל מה שראה קודם לכן באופן מושלם, הוא לא יוכל להכליל היטב משום שהפרטים מטעים אותו. למשל: 'בפעם האחרונה שראיתי פרצוף עצוב לאדם הייתה נקודת חן על האף שלו. לאדם זה אין נקודת חן, לכן הוא אינו עצוב'".

כדי להתגבר על הבעיה הזאת חוקרי בינה מלאכותית משתמשים בטכניקה שנקראת "הסדרה", שבה גורמים למערכת לשכוח פרטים ספציפיים ומותירים רק את המידע המרכזי. "הרעיון הוא שדרגה מסוימת של שכחה עוזרת למערכות הבינה המלאכותית להכליל", מסביר פרופ' ריצ'ארדס."איננו רוצים שהוא ישכח הכל, כלומר אנחנו רוצים שהוא יזכור את מאפייני הליבה של פרצוף עצוב המשותפים לכל הפרצופים העצובים, אבל אנחנו גם לא רוצים שהוא יזכור כל פרט קטן".

לדברי ריצ'ארדס ופרנקלנד, המוח שלנו פועל באופן דומה. כשאנו זוכרים רק את התמציתשל מפגש כלשהו, בניגוד לזכירת כל פרט, השכחה המבוקרת הזאת של פרטים חסרי חשיבות יוצרת זיכרונות פשוטים, שהם יעילים יותר בחיזוי חוויות חדשות.

עם זאת, המידה שבה מנגנוני הזכירה והשכחה פועלים מושפעת במידה רבה על ידי הסביבה שבה אנו נמצאים. בסביבה עקבית, שבה יש סבירות גבוהה שמידע מסוים יחזור לחיינו, המוח שלנו ישמור על המידע הזה זמן רב יותר. לעומת זאת, בסביבה משתנה, סביר להניח שהמוח שלנו ייפטר מהמידע מהר למדי.

לדוגמה, אדם שעובד כקופאי ופוגש אנשים חדשים רבים מדי יום יזכור את שמות הלקוחות שלו רק למשך זמן קצר, בעוד שאדם העובד כמעצב ופוגש את לקוחותיו באופן קבוע למשך תקופות ממושכות יחסית, ישמור את המידע הזה זמן רב יותר. באופן דומה נמצא שזיכרונות אפיזודיים (זיכרונות של אירועים בחיינו שחווינו, ראינו, שמענו או הרגשנו) נוטים להתפוגג ולהישכח במהירות גבוהה יותר מאשר זיכרונות סמנטיים – המידע הכללי שיש לנו על העולם (השמים כחולים, אחד ועוד אחד שווה שתיים וכו'). יש בכך היגיון רב, שכן לזיכרונות הסמנטיים אנו ניגשים על בסיס יומיומי. לעומת זאת, זכירת פרטים דוגמת איזו חולצה לבשנו לפני שישה שבועות יכולה רק לעתים רחוקות להועיל לנו.

לשכוח למען בריאות הנפש

היבט נוסף של השכחה, שאליו פרנקלנד וריצ'ארדס אינם מתייחסים במחקריהם, הוא החשיבות הרבה שלה לבריאות הנפש שלנו. "כשאנחנו מדברים על זיכרון ועל למידה אנחנו מתייחסים בדרך כלל ללמידה דקלרטיבית – למידה התלויה בשפה, שיוצרת זיכרון של אירועים ביוגרפיים, או זיכרון של ידע נלמד שאפשר לשלוף אותו באמצעות השפה", מסביר פרופ' רוזנבלום. "לדוגמה, מהי עיר הבירה של צרפת? או מה קרה במשחק הכדורסל ששודר אתמול? אבל יש צורות רבות של למידה וזיכרון שבהן השפה איננה ממלאת תפקיד.

למשל, זיכרונות מוטוריים (כמו רכיבה על אופניים, ריקוד), זיכרונות רגשיים (כמו דברים שאנחנו מחבבים או לחלופין פוחדים מהם) וזיכרונות סנסוריים (כמו ריח של בושם מסוים או תחושות מגע). אנו חווים את הסביבה שלנו באמצעות כל סוגי הלמידה והזיכרון האלה גם יחד – המערכת החושית, הדקלרטיבית, המוטורית והרגשית. למעשה, הזיכרונות הלא דקלרטיביים קובעים את התנהגותנו לא פחות מאלה התלויים בשפה, וגם הם, לאחר שנוצרו, יכולים להתגבש ולהישאר איתנו לכל החיים, או לחלופין להיחלש ולהיעלם. לדוגמה, הנטייה שלא לאהוב טעם מר היא מולדת. אף על פי כן, חלק גדול מהאנשים לומדים לאהוב בירה למרות שהיא מרה, משום שהם שותים אותה בבר באווירה כיפית, וגם האלכוהול עושה את שלו.

"סוג הלמידה שבו ברור במיוחד ששכחה היא דבר מבורך הוא הלמידה הרגשית. הדוגמה הקיצונית והמובהקת ביותר לכך היא תסמונת דחק פוסט טראומטית (‭,(PTSD‬ שבה כתוצאה מחשיפה לאירוע מסוכן כלשהו, כמו קרב, פיגוע, תאונת דרכים, אונס או אלימות, האדם סובל מטראומה נפשית. רוב האנשים שנחשפים לאירוע טראומתי חווים תהליך הדרגתי של שכחה ברמה הרגשית.

כלומר הם כן זוכרים את הפרטים ברמה הדקלרטיבית, הם יכולים לספר בדיוק מה קרה, אבל רמת העוררות הרגשית שלהם הולכת ויורדת, ומתרחשת הכחדה של עוצמת הזיכרון הרגשי, וזה דבר מבורך ביותר משום שהוא מאפשר להתגבר בהצלחה על החוויה הטראומתית. אצל אנשים שסובלים מתסמונת דחק פוסט טראומתית, לעומת זאת, הבעיה היא שכשהם נזכרים בסיטואציה הם ממש מעורבים רגשית כאילו הם עדיין נמצאים בה. במובן זה אפשר להתייחס להפרעת הדחק הפוסט טראומתית כאל תהליך למידה רגשי שהשתבש".

הכותבת היא בעלת דוקטורט (‭PHD.‬) בתקשורת בריאות וחוקרת באוניברסיטת חיפה