את צריכה להחליט החלטה אחת בלבד בראש השנה

נכון שבכל שנה את עושה רשימה של קבלת החלטות לשנה הקרובה? ונכון שבכל שנה את מבטיחה שהפעם גם תסתכלי עליה? איזה כיף זה לעשות רשימות ואז להתעלם מהן, כי למי יש כוח באמת ליישם אותן. זה דורש מאמץ, ומחשבה, וכסף, ותכנונים, והגרוע מכל: להוציא את זה לפועל ואז חס וחלילה להצליח.

לכאורה, כל אחת רוצה להצליח, אבל רק לכאורה, כי תת המודע יודע שהצלחה מחייבת שינוי, ושינויים הם דבר מפחיד בגלל שהחיים שהכרת עד עכשיו יכולים לקבל תפנית חדשה לגמרי. גם אם החיים שלנו די מחורבנים, לפחות אנחנו יודעות איך להתנהל בשיט שלנו. הבעיה מתחילה כשעמוק בלב, או לא כזה עמוק, את יודעת שאת חייבת לעשות משהו עם החיים שלך, אבל לא עושה. את מתחילה לכעוס על כל העולם בשעה שאת למעשה מאוכזבת מעצמך ואז את מרגישה הכי לבד בעולם.

אם את גרושה, ועוד בראש השנה, הבדידות עלולה להיות מורגשת מתמיד. מחשבות כמו "איך עשיתי להם את זה" ו"מה הם אשמים שהתגרשנו", עולות במנות גדושות של רגשי אשמה עם תוספת ביקורתיות בצד. ברור שלפרק משפחה זה לא משהו שחלמת עליו מתחת לחופה, אבל לגדל ילדים במשפחה שאין בה כלום חוץ ממעטפת, זה יותר גרוע. אני נגנבת איך מדי שנה אנחנו צובעות את החגים בלבן בוהק, מתרפקות על זיכרון המשפחתיות העליזה, כאילו הישיבה סביב השולחן בפרצוף חמוץ עם קרובי משפחה שהיית רחוקה מהם בשנה החולפת (ומאז היוולדך), היא משהו כיפי ולא אירוע רב-נפגעים.

תנשמי את הרגע(צילום: shutterstock)

תני כבוד למחשבות החיוביות

מתברר שיותר קל להתחבר לחווית האובדן כשאת מעבירה ערב שלם ללא הילדים, כי למוח האנושי (והנשי בעיקר) יש כישרון יוצא דופן לתת מקום לרגשות שליליים ולהבריח רגעים חיוביים של הוקרת תודה. אנחנו חזקות בלהחליש את עצמנו, בלרדת על עצמנו ולהתבוסס ברחמים עצמיים במשך שעות, ימים, לפעמים אפילו שנים, ואנחנו חלשות בלהגיד את החוזקות שלנו.

כשמישהו נותן לי מחמאה אני ישר מתחילה להתנצל או עוברת הלאה, לא עוצרת לנשום את הרגע ולספוג את הפירגון. על מחמאות לעצמי אני בכלל לא מדברת, שכן המחמאות כוללות פנינים כמו "סתומה, בשביל מה תקעתי עכשיו פיתה עם גבינה צהובה בטוסטר" (בעודי מקלפת עטיפה של מגנום. סתומה, נו). אני מכירה מעט מאוד נשים שמסתכלות בראי ואומרות: אני גאון של אמא, אני מוכשרת, אני שווה! לפעמים, כשאני שואלת נשים בסדנא: מתי אמרת לעצמך "אני מלכה" בפעם האחרונה? חלקן לוחשות שלא היתה גם פעם ראשונה.

בשנה האחרונה התחלתי להוקיר רגעים מיוחדים, להתעכב על הנעימים ולנפנף ממני את המעיקים. אחד הרגעים המשמעותיים קרה כשנהגתי לאיזור הכינרת כדי להעצים חבורת נשים מדהימות, הרדיו ניגן מוזיקה בקולי קולות ושיערי התבדר ברוח, שלא לומר הלך הפן והכל קשרים. פתאום הרגשתי שחיוך ענק מתפשט על פניי ואמרתי לעצמי: תעצרי! כלומר, לא כרגע, ייכנס בך רכב, אבל תעצרי לנשום את הרגע, תנצרי אותו, תני לטוב הזה לחלחל. הכרחתי את עצמי להוסיף את הפנינה היקרה הזו לשרשרת האבנים הטובות שאני מלקטת בצידי הדרך.

ראש השנה זו הזדמנות לשים את המחשבות החיוביות בראש ולתת להן מקום של כבוד. זה דורש מאמץ מנטלי, במיוחד אם את מרגישה לבד או לא מספיק שווה או שיש לך אלף סיבות אחרות, אבל המאמץ הזה משתלם, כי הוא מעניק חוסן נפשי. עזבי אותך מרשימות שלא תעיפי עליהן מבט, תכתבי רק שורה אחת:

שאהיה לראש במקום לאכול את הראש.

*מיועד למתגרשת אך מתאים גם לגברים*

שנה טובה וחיובית,

שלך

גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.