בגיל 28 חליתי בסרטן וקיבלתי הצעת נישואין
שבוע וחצי אחרי טיפול הכימו האחרון, בן זוגה של רעות סוקולסקי, העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ אורלי לוי, כרע ברך על חוף הים והציע לה נישואים. עכשיו, רגע לפני הניתוח שאמור להכריע סופית את הסרטן, רגע לפני יום הולדתה ה־29, היא כותבת על חצי השנה הכי קשה והכי יפה בחייה. הכתבה המלאה - בגיליון ראש השנה של "ידיעות אחרונות"
לפני כשבועיים התקשרתי לאולם אירועים במרכז הארץ. "רציתי לשאול אם אפשר כבר עכשיו לסגור מקום לחתונה לעוד שנה".
"אין בעיה", אמר בעל האולם. "אבל למה בעוד שנה?"
"אני מחלימה מסרטן", אמרתי לו, "יש לי קרחת ואני צריכה לחכות שהשיער יצמח מחדש לפני החתונה".
שתיקה בצד השני של הקו. בטח גרמתי לו למבוכה, הוא לא יודע מה לענות.
ואז הוא אמר: "אני יודע בדיוק מה את עוברת".
הכל התחיל לפני חצי שנה.
באחד הלילות הרגשתי כמו שריר תפוס באזור החזה, וכאשר לחצתי על הנקודה הכואבת חשתי מין גולה. זה היה מספיק מבחינתי כדי להודיע לבן זוגי: "יש לי סרטן". הוא כמובן מיד הסביר לי שאין שום סיכוי כי אני רק בת 28, כי אני בריאה מאוד ושאפסיק לדבר שטויות, אבל שאלך לבדוק את זה. רק ליתר ביטחון. באותו שבוע כבר התייצבתי אצל כירורגית שד. ברגע שהיא נגעה בי הדמעות פרצו.
אני פשוט ידעתי.
הרופאה שלחה אותי לבדיקות ראשוניות כשבכל בדיקה אני מביטה בעיניים של כל טכנאי או רופא שבחדר, מנסה לקרוא את המבטים שלהם, לזהות חיוך או תחושת הקלה. לשווא. ואחרי כל בדיקה נקראתי לבדיקה נוספת. "את לא צריכה להילחץ", אמרו לי, "אבל רצוי שנעשה עוד בדיקה". בדיקה אחת הובילה לאחרת ואני בתוך־תוכי יודעת כבר את התשובה, למרות שכולם מנסים להרגיע אותי ואומרים ש"הסבירות נמוכה".
בהתחלה בחרתי שלא לשתף את ההורים כדי לא להלחיץ אותם, אבל מהר מאוד הסבירות הנמוכה הפכה לגבוהה ונאלצתי לשבת מול שני האנשים שאוהבים אותי יותר מכל ולשבור להם את הלב.
התקשרתי להורים, אמרתי להם שיש לי משהו לספר להם, וביקשתי מהם להיות בבית. הגענו בשעת בוקר מוקדמת, איתי בן זוגי ואני. אמא שלי חשבה שבאנו לבשר לה שאנחנו מתחתנים וירדה מחדר השינה שלה בחיוך גדול. ידעתי שבעוד רגע החיוך הזה ייעלם.
ישבנו מולם ואמרתי: "אבא, אמא יש לי כנראה סרטן".
זהו. היה שקט וההורים שלי ישבו מולנו במשך כמה דקות בלי להוציא מילה. הסברתי להם שאנחנו ממשיכים מפה לבדיקת הביופסיה, אבל על פי כל הבדיקות הראשונות שכבר נעשו, זה המצב. הם מיד נתלו בתקווה הקטנה שהנה, עוד לא עשיתי ביופסיה, בטוח שהכל בסדר!
בערך שבוע אחרי (אני מודה שאני לא זוכרת זמנים. הכל הרגיש בימים הללו כמו נצח) חזרו גם תוצאות הביופסיה. קיבלתי טלפון מהמרפאה להגיע לקבל את התוצאות יחד עם מלווים. טוב זה לא יכול להיות. קראתי מיד לאחותי לירון ולבן זוגי ונפגשנו שעתיים לפני הפגישה עם הרופאה. אלו היו השעתיים הכי ארוכות בחיים של כולנו. אמרתי להם שאני בטח אתפרק, אז אני מבקשת מהם לרשום כל דבר ולשאול שאלות כדי שנהיה מוכנים למה שיבוא בהמשך.
נכנסנו לחדר. איתי בן זוגי מתיישב מימין, אחותי משמאלי, והרופאה אומרת: "יש לך סרטן". באותה שנייה המלווים שלי מתפרקים והנה, הלכה התוכנית שלי שהם יהיו מרוכזים מספיק כדי לרשום ולשאול הכל. הראש מתחיל לעבוד ואני שואלת שאלות, מנסה להבין מה מצפה לי ואיך החיים שלי עומדים להשתנות.
ואכן, הם עומדים להשתנות.
הכתבה המלאה - בגיליון ראש השנה של "ידיעות אחרונות"