שתף קטע נבחר
 

מהפציעה בגבעתי לתחרות סיף בכיסאות גלגלים באולימפיאדת טוקיו

מתוקו ראדה ידע לא מעט מלחמות בחייו: המסע הרגלי בגיל שש מאתיופיה לסודן, שאחותו התינוקת לא שרדה המחבלים שהרגו שלושה מחבריו לפלוגה בגבעתי והותירו אותו משותק, השיקום המפרך, והחזרה לחיים. אחרי שהתחתן והפך אב לתאומים הוא מתכונן לקרב הבא של חייו: תחרות הסיף בכיסאות גלגלים באולימפיאדת טוקיו. "אני אוהב אתגרים. לקחת משהו ולהגיע איתו כמה שיותר רחוק". הכתבה המלאה - בגיליון ראש השנה של "דיעות אחרונות"

 

 

שתי פיות, בשמלות לבנות, מרחפות בחלל. ראשן רשת שחורה וצפופה, כפני הצרעה, והן מנסות לעקוץ זו את זו. כתפיהן מרקדות, ומחושי הפלדה שלהן מצטלבים במחול חרבות, מתכת נוקשת במתכת. לפתע אחד הלהבים חודר את מעטפת ההגנה, ננעץ ומתקשת, וזמזום חזק נשמע. על הלוח האלקטרוני מופיעה התוצאה: 1:0 לפיה שמשמאל.

 

אנחנו נמצאים באולם הסיף רחב הידיים של בית הלוחם בירושלים, בהכנות הקדחתניות למשחקים הפאראלימפיים. כאן מתאמנת הנבחרת הישראלית בסיף בכיסאות גלגלים, קבוצה צנועה של כמה ספורטאים שאפתנים, הנאבקים על הזכות לייצג אותנו במשחקי טוקיו 2020.

 

כחלק מאמצעי ההגנה מכסים את רגלי הסייפים במעין שמלה לבנה שמסתירה גם את כיסא הגלגלים שהם יושבים בו, ולכן מהצד הם אכן נראים כמו פיות מרחפות בלבן. אבל בכך מסתיים החלק הפיוטי של האימון: רובו מורכב מזיעה, ומצעקותיו של המאמן הלאומי ויקטור גלז. זה עתה חזרו הספורטאים מגביע העולם בפולין, וגלז לא יירגע עד שהקריטריון האולימפי יושג וחניכיו יבטיחו לעצמם את המקום באולימפיאדה. "זה יקרה", הוא משוכנע.

 

סיף (צילום: עמית שאבי)
לא מפסיק להילחם. מתוקו ראדה(צילום: עמית שאבי)

 

אחד המצטרפים החדשים לנבחרת הוא מתוקו ראדה, בן 37 מבית־שאן, יליד אתיופיה, שחיוכו התמידי מתגלה כשהוא מסיר את הקסדה. הוא היה לוחם בגבעתי ב־2001 כאשר נפצע אנושות בהיתקלות עם מחבלים בגוש קטיף, שבמהלכה נהרגו שלושה חיילים. מאז הוא משותק מהמותניים ומטה, ומתנייד בעזרת כיסא גלגלים. פציעתו לא מנעה ממנו להפוך לספורטאי, להתחתן ולגדל זוג תאומים. "אני שם אותם על הכיסא וטס", הוא מחייך את חיוכו התמידי. רגליו אמנם חסרות חיים אבל גבו זקוף, ועל זרועו החסונה מתנוסס דגל מדינת ישראל, שהוא חולם לייצג אותה באולימפיאדה.

 

את הבשורה הקשה קיבל ראדה רק שלושה חודשים אחרי הפציעה - הבשורה שהוא לא ילך שוב לעולם. "חושך, למרות שהחדר היה מואר חבל על הזמן", הוא נזכר באותו רגע גורלי. "בום, כאילו הורידו מסך. ביקשתי מכולם לצאת החוצה והייתי עם עצמי. ניסיתי להבין לאן הולכים, מה עושים עכשיו".

 

לפני כשנה וחצי שמע על האפשרות להתאמן בסיף בכיסאות גלגלים. כמי שאוהב אתגרים הוא קפץ על המציאה והתגלגל לנבחרת הלאומית. לאחרונה חזרה הנבחרת מגביע העולם בפולין, ומי שהפתיע את כולם הוא ראדה, שעבורו הייתה זו התחרות הבינלאומית הראשונה.

 

"הייתי אמור להגיע בשביל החוויה. ויקטור אמר לי לנסות קצת לדקור, מקסימום אלמד משהו", צוחק ראדה. בסוף, לא ברור איך, הוא ניצח בשלושה קרבות. אחד מהם היה מול אלוף אירופה המכהן. "לא היה לי מושג שהוא אלוף אירופה", מצטנע ראדה. "אם הייתי יודע, כנראה לא הייתי מסוגל לנצח אותו". למרות ההפתעה ראדה וחבריו לא השיגו עדיין את הקריטריון האולימפי, אבל עוד הזרוע נטויה, תרתי־משמע. "גם זו מלחמה", אומר ראדה. "מלחמה מסוג אחר".

 

הכתבה המלאה - בגיליון ראש השנה של "ידיעות אחרונות"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עמית שאבי
מתוקו ראדה
צילום: עמית שאבי
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים