"בגיל 42 חליתי במיאלומה הנפוצה"

"בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור"

שעת חצות, לפני 10 חודשים, בית החולים רוטשילד בחיפה, מחלקה פנימית ב'.

לבד, מסתובבת במסדרון חסרת שקט, מחכה לתוצאות הפט סיטי. פוגשת סטאז'ר ומבקשת ממנו לבדוק את התוצאות, בתמימותו הסכים. מתקרבת מאחוריו למסך המחשב ורואה את המילים "נגעים ליטיים מפושטים". בתמימות מעורבת בהכחשה שואלת מה זה? והוא עונה שזה סרטן דם.

הרגשתי שהאדמה מתחת לרגלי נפתחה ואיימה לבלוע אותי ואני מחזיקה חזק שלא ליפול. תשושה לחלוטין עם המוגלובין 5.6, תרחיש כזה לא לקחתי בחשבון. לא באמצע החיים, לא בגיל 42, אם חד הורית לשני בוגרים שזה מכבר פרסו כנפיים. היו לי תוכניות מגירה שהכנתי לי לכשהילדים יגדלו ואוכל לפצות את עצמי על הרווקות שנבצרה ממני משהפכתי לאמא בגיל 20.

מסתובבת בחוץ ומסתכלת על הכביש ורואה משאית גדולה וחושבת אולי לקפוץ בין הגלגלים ולסיים את הסאגה הזאת. הבנתי שמחכה לי שגרת חולי וזריקות וכימו ובלי שיער. כעסתי על אלוהים וצרחתי למה ??

וכמו ילדה קטנה שכועסת על אלוהים החלטתי לא לצום ביום כיפור. דווקא לו.

צעקתי על אלוהים: למה זה קרה דווקא לי? צילום: ניר סלקמן

התביישתי ובשבריר שנייה המחשבה שינתה כיוון לילדים. האם להגיד להם ולתת להם להתמודד איתי ביחד? כך אוכל לתת להם דוגמה להתמודדות עם משברים, או להסתיר מהם את המחלה ולתת להם להמשיך בשגרת החיים ולחסוך מהם את הפחד לאבד את היקר להם מכל.

שם גמלה בי ההחלטה לקום ולהילחם את המלחמה הגדולה של חיי. שוטטתי כל הלילה באינטרנט בחיפוש מקום שיכבד אותי ואת המלחמה שלי במחלה ומצאתי את בית החולים 'שיבא תל השומר' אצל ד"ר הילה מגן, והצוות המסור והסבלני והמקצועי שפגשתי.

כולם עוצרים את החיים כדי לתמוך בך

מרחק הנסיעה לטיפולים ממקום מגוריי הוא בערך שעה וחצי ופרוטוקול הטיפולים הכתיב לתקוף ישר עם התותחים הכבדים, אבל היה לי ברור שזו רק משוכה שצריך למצוא לה פתרון ובמהרה נמצא כזה. מעגל התמיכה הראשון הוא כמובן המשפחה המסורה שלי - אמי, אחי ואחיותיי. את ילדיי לא רציתי לערב בשלבים הראשונים.

עם תחילת הטיפולים,מנהלת משאבי אנוש במקום העבודה שלי, 'כרומגן' הודיעה לי כי עובדים רבים התנדבו להסיע אותי פעמיים בשבוע לטיפולים ושהחברה תממן את העלויות שלהם ואת שעות העבודה. למעשה חסד כזה לא ציפיתי. כל כך לא מובן מאליו. להם אהיה אסירת תודה לנצח.

זאת הייתה הקלה עצומה לכל המשפחה. כשקורה משבר שכזה, כולם קמים ועוצרים את החיים על מנת לתמוך ולהסיע ולטפל ולהיות שם עם כל המורכבות של מארג היחסים הזה. בזכותם הדרך הייתה עם חיוך, בשבילי זה היה כמו זכייה בלוטו.

עם שגרה בריאה שיצרתי עבור עצמי, של טיפול בגוף בכל הרבדים, דימיון מודרך, תזונה מוקפדת וחשיבה חיובית הצלחתי למזער את הטיפול למינימום האפשרי ללא כימותרפיה. סירבתי לקבל מציאות של מחלה, ידעתי שלגוף שלי יש את היכולת לרפא את עצמו. רכשתי ידע בהילינג וברייקי והחלטתי לחזק את הגוף מכל ההיבטים והוא אכן עמד במשימה.

פגשתי במהלך הדרך בעמותת אמ"ן אנשים חמים וסבלנים שסיפקו לי תמיכה ומידע שימושי רב כדי להתמודד עם המחלה וההתמודדות של הילדים שחוו פחד מאובדן, אך ראו אימא שעוזרת לעצמה, נלחמת ונשארת אופטימית. עודד אותם להישאר חזקים ואף קירב בינינו.

לקראת ההשתלה העצמית היה חשוב לי לסגור את המעגלים בחיי, ולתקן מערכות יחסים עם המשפחה והחברים. זה היה עבורי תהליך של התנקות ולידה מחדש של הגוף והנשמה.

הרגשתי כי ניתנה לי הזדמנות שנייה לחיים לעשות דברים אחרת. מיד לאחר ההשתלה הרגשתי כאילו שק כבד של אבנים ירד לי מהגב זאת הייתה קלילות מדהימה ואולי גם קצת בהשפעת מריחואנה הרפואית...

החוויה המשותפת עם בתי היקרה בת ה-23 במהלך ההשתלה אפשרה להסיר את כל המחסומים, לשחרר ולהניח למחלוקות מהעבר ולתת לאהבה ולהיכנס.

הטיפול המסור והדאגה שטיפלה בי היה ראוי להערצה. היא ניהלה במקביל עסק עצמאי בשיווק וקבעה פגישות בפינת המנוחה בבית החולים. הזנו אחת את השנייה בכוחות ובתעצומות. חוויה שמאפשרת בגיל צעיר לגלות אומץ רב ולנצח. הביטחון להאמין בעצמך שאתה יכול להתמודד עם תלאות החיים.

בסיום המסע, הכלבה האהובה שלנו, פאפי, נפטרה בגיל 13. אימצנו אותה בגיל חודשיים והיא גידלה אותנו, ליוותה אותי במסירות בימים ובלילות כשקמתי מסיוטיי, והיא הייתה שם ללקק לי את הפנים ולהרגיע אותי. היא שיחררה אותי לחיים החדשים כאילו הרגישה שאני עכשיו בסדר והיא יכולה ללכת.

היה משפט קבוע שהייתי אומרת לה בכל יום לפני השינה: 'הלוואי שכל הכלבים בעולם היה להם בית ואהבה כמו שיש לך', והיא הייתה מתבוננת בי בעיניים קצת מודאגות כאילו שואלת אותי למה אין להם... תנוחי על משכבך כלבתי היקרה, תודה שהיית איתי. למרות כאב הפרידה, החלטתי לא לתת לעצב הזה להיכנס לבית ואימצתי מיד כלבת פודל צעירה שמכניסה לחיינו הרבה אושר ושמחה.

כיום לקראת סיום המסע, חזרתי לשגרת החיים אופטימית וחיונית מתמיד, פוסעת אל עתיד של צבירת חוויות עם האנשים החשובים בחיים ושל מימוש עצמי ללא פחד ונתינה בחזרה לחברה ולמשפחה שהייתה שם בשבילי.

עמותת אמ"ן (האגודה למיאלומה נפוצה) מקיימת קבוצות תמיכה לחולים ולבני משפחות בתל אביב, חיפה וירושלים. טיפולים פרטניים בבתיהם של החולים, בתמיכת קרן אדליסט וכן חולים ותיקים מלווים ותומכים בחולים צעירים.

 "בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור".